קיבוץ מענית (רגיל)

ליידי ספדונה -שחר זיו

דף הבית > מסיפורי המקום-במלאות 70 להתיישבות >  ליידי ספדונה -שחר זיו
 
 
ליידי ספדונה
מאת: שחר זיו
הפרגוסון האדום קירטע ודילג מעל מהמורות האבן במורד דרך העפר, בואכה ואדי נרבתה, כשהוא גורר אחריו עגלה עמוסת עובדי קטיף. זרם איטי של מי ביוב העלה צחנה קלה מהואדי כשהטרקטור חלף ליד מטע השֶסֶקים. כן, מטע השֶסֶקים המפורסם, זה שדורות של משתתפי סמינרים בגבעת חביבה נהגו לפשוט עליו בלילות אביב, ועדיין יכולים לזכור את טעמו של הפרי. זה היה בוקר של קיץ בשנת 1969, ואני ישבתי בעגלה המקפצת הזאת בדרך לעוד יום של קטיף אגסים מבלי שאדע שיום זה, שאמור היה להיות ככל הימים, ייחרט היטב בזיכרוני. לנער המתבגר שהייתי, או "מוסדניק" כפי שנקראנו אז, העבודה במטעים לא סיפקה אתגר גדול או יוקרה רבה. ימי הקטיף היו חד גוניים, צוות הותיקים שניהל את המטע נצטייר לי אז כחבורה קשוחה וקפדנית, ועל לקבל טרקטור בערב כדי לבקר את ידידיי בקיבוצים השכנים אפילו לא העזתי לחלום. באותה עת כיכבו כבר חבריי לקבוצה בענף הפלחה וליבי נחמץ כשראיתי אותם רוכבים בגאווה על טרקטורי ה"ג'ון–דיר" הענקיים בשדות הכותנה.
"היום קוטפים ספדונה" הכריז לולק, כשהוא יורד ממושב הפרגוסון. ניחוח מתקתק ועז של אגסים הציף את נחיריי, בחרתי לעצמי סולם אלומיניום ותרמיל של קטיף, וכשהרמתי את מבטי לא יכולתי שלא להיעצר לרגע ולהתבונן ביופי הזה. היופי של מטע אגסים עמוס פרי בשל. איזה פרי יותר יפה וחושני מהאגסים האלו? חשבתי אז, כשאני מתבונן בגזרה המעט נשית של הפירות העסיסיים התלויים כלפי מטה. גיזרתן של המתנדבות בהירות השיער ויפות המראה שהיוו חלק נכבד מכוח הקטיף ביום הזה, לא נעלמה גם היא מעיניי, אבל בכל פעם ששיפשפתי את האנגלית שלי מול אחת מהן במפגשים האקראיים ליד מיכלי הפרי ההולכים ומתמלאים, זכיתי לגערות נמרצות מוותיקי צוות המטע שהמסר שלהן היה ברור- די לדיבורים וקדימה לעבודה.

לאגסי הספדונה יש גוון ירקרק, אך פה ושם מבצבץ לו אחד סמוק שלחי אחת שלו קצת אדמדמה, כאילו הוא אומר "תאכלו אותי, אני הטעים מכולם". "לא לאכול אגסים!" אמר צבי מרגלית, "רק אתמול אשר צרפתי ריסס כאן בחומרי הדברה מסוכנים!". אבל קצת הלאה, בהמשך הבוקר, כאשר אגס אדמדם נקרה בדרכי, לא התאפקתי ולאחר שמירקתי בקפידה את הפרי נגסתי בו בהנאה כשטיפות העסיס ניגרות על חולצת העבודה הכחולה שלי. סודו של העסיס המתקתק היה ידוע היטב לשלל מזמזמים ובעלי כנף שמילאו ברחשם את המטע, וראש וראשון להם היה הדָבּוּר- כן, אותה צרעה ענקית בגווני חום וצהוב, שעקיצותיה – פגיעתן רעה וכואבת.
השמש כבר התקרבה לרום השמיים והחום הכבד נתן את אותותיו. הטרנזיסטור של פנחס גרינוולד צפצף את ששת האותות שלפני החדשות של אחת-עשרה בבוקר, והקריין דיבר על קרבות מלחמת ההתשה, ועל החללית האמריקאית ששבה ממסעה לירח. הלהיט הגדול של החיפושיות – "ליידי מדונה", הגיע מיד לאחר החדשות, וללולק הייתה הברקה פזמונאית: במקום השורה "ליידי מדונה" הוא זמזם "ליידי ספדונה" ונראה מאוד משועשע ומרוצה מעצמו.
ואז, קצת לאחר החדשות של אחת-עשרה בבוקר, עם השיר "ליידי מדונה" כפסקול, מיקמתי את סולם האלומיניום מול עץ חדש ומפואר במיוחד, שכמות האגסים האדמדמים שבו עלתה על כל האחרים. גוש של אגסים מפתים במיוחד לכד את מבטי. ייצבתי את עצמי על הסולם, ושלחתי את שתי כפות ידיי כדי לאחוז באשכול הפירות הזה ולגלגלו אל תרמיל הקטיף שלי. נחיל הדבורים שמצץ צוף אגסים בצידו הלא גלוי של גוש הפירות לא הותיר לי שום סיכוי.
הכאב החד פילח את כפות ידיי ושלח בעצמה אדירה את הבזקיו לכל חלקי גופי הצנום. ההפתעה הייתה כה גמורה עד ששכחתי להרפות מאחיזתי בפירות, והדבורים שנלכדו בין ידיי לעסיס הפירות כילו בי את זעמם שוב ושוב בעקיצותיהם האימתניות. בשלב הבא איבדתי את שיווי המשקל וצנחתי מהסולם אל הקרקע הלום וכואב, כשכפות ידיי מתנפחות במהירות לגודל של כפפות איגרוף.
 
למשמע זעקות הכאב שלי החלה התקהלות.
המתנדבות החינניות שהגיעו ראשונות, נשלחו מיד בחזרה לשורות הקטיף שלהן, על ידי צוות וותיקי המטע שהתקבץ ליד הנער המתפתל מכאבים. הדיון שהתפתח לידי עסק בשאלה האם לפנות אותי מיידית הביתה, או להמתין עד שכולם כבר ממילא ייסעו לארוחת הצהריים. לולק, שתמיד נראה כמו דמות סמכותית יותר משאר עובדי הצוות, פסק מהר מאוד – הביתה למרפאה... על כנף הטרקטור, מטושטש מכאב, הגעתי למרפאה ולקרח המיוחל שנמצא שם למען כפות ידיי הדואבות.
במהלך ילדות ונעורים בקיבוץ כמו מענית, תמיד היה איפשהו סיכוי  להיעקץ על ידי יצור ארסי משוכני הטבע בסביבה. מי שנעקץ על ידי  יצור קטלני ושרד,  זכה לסוג של כבוד ותהילה. בראש הרשימה נמצאו נחשי הצפע, והעקרבים הצהובים והשחורים, ובתחתיתה דבורי הדבש להיעקץ על ידי דבור, ובמיוחד  על ידי נחיל של דבורים, הכניס אותי  בזיכרונותיי להיכל התהילה של נעקצי  מענית לדורותיהם.
וכאן מסתיים לו הזיכרון מאותו יום קיץ במטע האגסים. אבל מאז,
הדָבּוּר והאגס, העז והמתוק, שלובים אצלי לנצח.
ספדונה – זן אגסים טעים ועסיסי שנקלט היטב בישראל וידוע בחיי המדף הארוכים שלו בתנאי קירור. הספדונה הובא לארץ בשנות השלושים של המאה העשרים מאיטליה, ואוקלם בהצלחה בקיבוץ עין חרוד. הספדונה הצליח בארצנו בשל היותו פחות רגיש להיעדר קרה בחורף...

דָבּוּר (צרעה מזרחית) – מין של צרעה חברתית הנפוצה בארצות הים התיכון, בערבית דבור, ובעברית צרעה מזרחית. גופה של הצרעה הזו הוא מבין הגדולים שבצרעות ארץ ישראל, הצבע הצהוב נועד להזהיר מפני העוקץ הארסי. בניגוד לדבורת הדבש, עוקץ הצרעה המזרחית לא נשאר בגוף האדם ומאפשר לה לעקוץ מספר פעמים. הצרעות ניזונות מחלבונים וסוכרים. בטבע הן יאכלו פגרים, צוף, פירות ושאריות אשפה...