קיבוץ מענית (רגיל)

נא להכיר או תראו אותנו - כיראן

דף הבית > נא להכיר או תראו אותנו >  נא להכיר או תראו אותנו - כיראן
 
 
כיראן הוא המטפל של דב גולדשטיין. בטח ראיתם אותו על קלנועית, מטייל עם דב ברחבי הקיבוץ.
או אולי במרכול, בא לקניות , רואה ואינו נראה. אז בואו נראה אותו ונכיר אותו.

מי אתה? ממה מתפרנס ומה התחביבים?

כיראן – נולדתי בנפאל, בעיר שנקראת hetauda . בערך בגודל של חדרה. קרובה לקטמנדו.
אמא שלי מקטמנדו.

נולדתי ב-1983. אני בן 32. יש לי בנפאל הורים, שתי אחיות ואח שקטנים ממני. יש לי גם אחות גדולה
שעובדת בישראל, בנתניה. גם היא מטפלת בקשישה. גם בעלה בישראל. יש להם ילדים בני 12 ו – 15
שההורים שלי מטפלים בהם. באתי לישראל כדי לעבוד ולהרוויח כסף שאוכל לבנות בית בנפאל.
אני בישראל כבר 5 שנים. לפני מספר חודשים התחתנתי עם בחורה פיליפינית כאן בישראל.
לפני שהגעתי לישראל הספקתי לעבוד בדובאי במסעדה.

טוב לי בעבודה שלי. לא מפחד מעבודה קשה.

תחביבים – אני מנגן בגיטרה. ניגנתי בהרכב . הרבה שעות אני במחשב – קורא, לומד ומדבר עם
חברים ומשפחה.
 

למה דווקא מענית? טוב לך כאן? רוצים יותר מעורבות ושיתוף או פחות?

כיראן - לפני שהגעתי למענית עבדתי בנתניה. כאן טוב יותר. אני אדם שקט ומחפש מקומות שקטים.

השקפת עולם? עניים מול עשירים ציונות? שלום?

כיראן – כבר כשהייתי נער בנפאל שמעתי על הסכסוך הישראלי פלסטיני.
לאמונתי, כל האנשים שווים. כולם בני אנוש. המוסלמים לא טובים יותר מהיהודים ולהפך.
הטרור המוסלמי מאד בעייתי בעיני. הם רוצים להרוג את כל היהודים. את ה"רעים".
לא פחדתי לבוא לישראל. אם היו מגייסים אותי לצבא הישראלי הייתי מתגייס. אני אוהב את ישראל.
אלוהים נתן ליהודים את המדינה. קטנה. לא גדולה.

נילי – עשירים מול עניים?

כיראן – אם מישהו הרוויח כסף מעבודה קשה, זה בסדר. למה לא? אם הכסף בא משחיתות, כמו
אצל ראש הממשלה שלכם (אולמרט), זה לא טוב.
גם בנפאל, כמו בישראל, יש עניים ועשירים. בעיקר עניים.

מהי חלוקת התפקידים בבית?

כיראן – אני עושה הכל בבית של דב.... מנקה, מבשל, רוחץ. עובד בגינה, עושה קניות ועוד.
את הכסף מנהלות הבנות.

נילי – אתה מספר למשפחה של דב על המשפחה שלך? הם מתעניינים?

כיראן – קצת.

אתה מרגיש זר בישראל ובמענית? שקוף?

כיראן– אני מרוכז בתפקיד שלי כמטפל. זה מה שחשוב לי. להיות מטפל טוב. לא עוסק בשאלה
למה אנשים לא רואים אותי או מכירים אותי. באתי לעבוד!
לפני 3 שנים החלטתי להתנצר. הלכתי עם הלב שלי. אני מקשיב בעיקר ללב. הלב מבין יותר טוב מהראש.
מאז אני מרגיש בן אדם טוב יותר.
היו לי הרבה בעיות – עישנתי, שתיתי. מישהו הפנה אותי לכנסיה וזה באמת עזר לי.
אני לא מעשן, לא שותה. מאד דתי. מרגיש עניו וצנוע. הדת מאד עוזרת לי.
לפעמים כשאני בסביבה עם הרבה אנשים לא מוכרים, אני מרגיש זר.
כאן אני פוגש אנשים בעיקר במרכול. אני מחייך ואומר שלום. חלקם מברכים אותי בחזרה.
יש מספר אנשים שמכירים אותי יותר – חנה, גרשון, מירה, הגר, אביטל, ורד ואסנת במרפאה.
אני מנקה את המרפאה ומאד אוהב לעבוד עם אסנת. היא מתנהגת אלי בכבוד ותמיד אומרת
מה שחושבת. גם אותך אני מכיר וגם את אסף (דגאי) הנכד של דב. אני מנסה ללמוד ממנו
איך להיות אבא טוב.
אני לא מרגיש בודד. מדבר עם חברים דרך האינטרנט, מדבר עם אלוהים ולומד הרבה על עצמי.

נילי – למה אתה מתגעגע?

כיראן – להרגשה של בית. שכולם מדברים בשפה שלי ומבינים אותי. כאן קשה לי להסביר את עצמי.

ואני אומרת – מניסיוני זו הרגשה קשה להיות זרה ושקופה. בעיקר כשזה נמשך זמן רב.
אם אפשר להקל על הזרים, לראות אותם ולדבר איתם, אולי זה יקל עליהם.
בחג העצמאות האחרון עלתה בי המחשבה שבשורה התחתונה אנחנו בוחרים
לחיות בישראל כי בכל מקום אחר אנחנו מרגישים זרים. אולי זו תמצית הציונות.