קיבוץ מענית (רגיל)

נא להכיר – בינה (ועודד) צלאל

דף הבית > נא להכיר או תראו אותנו >  נא להכיר – בינה (ועודד) צלאל
 
 
 
משפחת צלאל עזבו את מענית לפני כשבועיים. לא בגלל שרצו אלא כי נאלצו. לפי הכללים אצלנו יש עדיפות לבני קיבוץ בדירות. הגיע זמנם לפנות את הדירה לבני קיבוץ.
פרידה כואבת להם ולנו. ביקשתי מבינה שנפגש למרות הכאב ואולי בגלל. היא הבטיחה לי שאחרי שתתמקם במקום מגוריה החדש, תזמין אותי.
נפגשנו בביתה הנאה (מאד) בלהבות חביבה. הם שוכרים בית עד שיגיעו האישורים לבנות. הבנייה גם בלהבות חביבה. עודד בחר לא להשתתף בראיון. הוא נוכח ברקע.
 פרנסה ותחביבים
 נילי – מה מקור השם הנדיר שלך?
בינה –על שם דודה שלי, אחות של אימי שנפטרה מסרטן בגיל צעיר. היה לה שם פולני ועברתו לבינה. לא הפריע לי השם, כי גדלתי באותה חברה כל השנים. בכפר מונש. לא הייתי צריכה להציג את השם לילדים חדשים שישאלו - מה זה?
פרנסה - למדתי חינוך גופני לגיל הרך אבל לא עסקתי בזה. עבדתי בחברת תרופות – תרו. 15 שנים. התחלתי כתועמלנית שתפקידה לשכנע רופאים לרשום את התרופות של החברה, תפקיד שיווקי. עסקתי בתרופות בתחום הכאב. משם צמחתי לראש צוות תועמלנים ובשבע השנים האחרונות ניהלתי את כל תחום התעמולה בתרו.  בחברות התרופות רב העובדות הן נשים וכך גם בהנהלה. לפני שנה החלטתי לסיים שם והענקתי לעצמי שנת חופש. ההחלטה על סיום התפקיד לא היתה פשוטה. היה לי טוב - תפקיד טוב, משכורת טובה, הערכה. הבנתי שעכשיו זה הזמן, לפני שאתמכר לטוב ואזניח את האתגר בחיים. רציתי גם להיות יותר בבית ולא לפספס את הילדים.
עודד עובד בתחום התקשורת. תקשורת סלולר. עובד בחברת wi-fii . העבודה בתל אביב וכוללת נסיעות לארה"ב שם יש להם הרבה לקוחות. תחביבים – התחביב שלנו זה להיות בבית עם הילדים ועם חברים. (כמו אריק איינשטיין – "אוהב להיות בבית") האינטנסיביות של העבודה, כולל נסיעות רחוקות, מובילה אותנו לבית בסוף השבוע.
אנחנו לא מגדירים את עצמנו כאנשי קריירה. לוקחים עבודות שמאתגרות ומעניינות אותנו.

למה מענית? איך היה כאן?   קיבוץ או יישוב קהילתי?  יותר מעורבות ושיתוף או פחות?

בינה - באנו למענית לפני 15 שנים. היה לנו בית בכרכור ותינוקת בת שנה (יובל). חיפשנו מסגרת חינוכית טובה ליובל וככה הגענו למענית. המשכנו לגור בכרכור . בהמשך נולדו התאומים מיכל ועומרי שגם אותם הבאנו למסגרת החינוך במענית. בהמשך גילינו שבעצם רב החיים שלנו עברו למענית. אחרי השעה ארבע המשכנו למגרש המשחקים או לבריכה וכך גם לחברים של הילדים ולעוד דברים. החלטנו לעבור לגור במענית.

 
לא היה בית פנוי, רק בית הילדים הישן מאבן שהיה נטוש. עשינו הסדר עם מענית – אנחנו נשפץ אותו מול שכר דירה שלא נשלם למשך זמן מה.  הסדר נפוץ בין שוכרים לבעלי דירות. מאז גרנו בבית האבן המשופץ. גרנו במענית 10 שנים. לפני זה עוד 5 שנים  במערכת החינוך.
היה לנו נפלא במענית. היינו חלק מקהילה אבל בקצב ובמידה שלנו. החיים במענית עיצבו אותנו כהורים ומשפחה.
גם הילדים שלנו עוצבו כאן. קיבלנו מערכות חינוך מצויינות, כולל בתי הספר רעות, האולפנה למחול ומבואות עירון. הייתה לנו תחושת בטחון  לגבי הילדים. המקום מאפשר לילדים להסתובב חופשי ובטוח ולצבור עצמאות. קיבלנו תחושת שייכות לקהילה. הרגשנו שייכים ואהובים. מסגרות החינוך המקיפות אפשרו לי לנהל קריירה.
יש במענית מינון נכון של מעורבות. בחגים הילדים היו מעורבים .
 
נילי – בואי ננסה לגעת בקושי..
בינה – בסדר, אבל בזהירות. אין כאן אשמים אבל יש כאן קושי ותחושת החמצה. רצינו מאד לבנות את ביתנו במענית. לא היה לנו ספק בכך. לפני מספר שנים עודד הבין שהחלום נגוז. לי לקח יותר זמן. הבנו שיש מעט חלקות לבניה והן יהיו רק לבני הקיבוץ. לא התאפשר לחתום על חוזה ליותר  משנה בכל פעם. הבנו שיש לבנים עדיפות בשכירת הדירות וזה רק עניין של זמן עד שירצו גם את הדירה שלנו.
 
כאשר עוד משפחות תושבים וותיקות נאלצו לעזוב חיפשנו פתרונות והחלטנו לפנות ללהבות חביבה לבנות שם בית. אנחנו מבינים את הסיטואציה, אבל זה לא תמיד מקל על ההרגשה. נכון, גם אם אני הייתי רוצה לגור בבית של הוריי, הם היו נפרדים מהשוכרים. ככה זה בחיים. 
חיינו בקהילה ורצינו להיות שווים בין שווים. כשזה לא ככה – זה כואב. היו עוד סיטואציות לא שוויוניות מלבד הדירה.
במענית יש קושי – יש מעמדות שונים. יש חברי קיבוץ. יש חברים חדשים. יש בנים של חברים ויש תושבים.
בחוויה שלי – הקושי הגדול הוא בין התושבים לבנים. אולי אחרים חווים את זה במקומות אחרים.  במהלך השנים תמיד חששנו להראות את ביתנו מתוך חשש שמישהו ירצה דווקא אותו. ולא שהם רעים. בכלל לא. פשוט נותנים להם והם לוקחים. אולי גם אני הייתי נוהגת כך במקומם...
הילדים גדלו במענית מינקות. זה המקום שהם מכירים. זו המולדת שלהם. היו מאד מעורבים במקום.
עבור הילדים ההודעה על העזיבה היתה מאוד קשה. למרות כל ההכנה שעשינו להם.
ושוב – חשוב לי להפרד בטוב ממענית. יש במענית הרבה אנשים שאני אוהבת ואוהבים אותנו. 
קיבלנו שרות מצויין מכל בעלי התפקידים ואני רוצה להודות להם בהזדמנות זו.    

השקפת עולם?  ימין או שמאל?  אמריקה או אירופה?   כיבוש? שטחים? ציונות?

בינה - המציאות מאד מבלבלת אותי. אני פחות שמאלנית מבשנים עברו.
בעניין החברתי כלכלי אני חושבת שכל אחד צריך לדאוג לפרנסתו. לא מאמינה בנסיון לייצר שוויון. יותר אמריקה מאירופה.  אירופה זה יפה אבל אי אפשר להיות אירופה בישראל.
אני מאמינה בכבוד האדם. כן. חשבתי שאפשר לעשות שלום עם הערבים. עכשיו יותר פסימית. היו להם הזדמנויות והם לא השכילו לנצל אותן.

נילי – את ציונית?

בינה – לא יודעת, אבל ברור לי שיש דברים שיכולים לקרות לי רק בישראל. דברים שמשמעותיים מאד לחיים שלי. אני מצטערת שלא יצא לי לחיות תקופת מה בחו"ל. יש לי הרבה ביקורת למדינה שלי, אבל טוב לי היום בחיי אז מן הסתם הביקורת מטשטשת.

נילי – הכיבוש מציק לך?

בינה – הייתי רוצה שיהיה אחרת. לא אצטער לרגע אם נצא משם, אבל מודה שהכיבוש לא מדיר שינה מעיני. אני חושבת שיחסית אנחנו צבא הומני. הסיטואציה מחורבנת. אין כיבוש נאור. כדאי שנפסיק להאשים את החיילים שלנו. קל לשפוט אותם כשאנחנו מול הטלוויזיה בסלון הממוזג. הפוליטיקה אשמה.

לשאלתך, אני יכולה לראות את עומרי מתגייס לצבא הזה, ומצטערת על כך שיצטרך  לעמוד בסיטואציות כאלו.


פמיניזם?   חלוקת תפקידים במשפחה?     בנים או בנות?            קריירה?

בינה – אני לא פמיניסטית. הפמיניזם עשה לנו עוול נוראי. אנחנו נדרשות לעשות קריירה
ובבטן אנחנו רוצות להיות עם הילדים. הפמיניזם גורם לנו לרגשות אשם. אני זוכרת שהייתי חוזרת מהעבודה בשש בערב, חוצה את מגרש המשחקים בדרכי הביתה, ומרגישה את המבטים של האמהות עלי. הרגשתי שאני מחתימה כרטיס פעם שנייה. שוב בוחנים אותי. 
קודם (בעבודה) אם אני משקיעה מספיק בעבודה, וכאן אם אני משקיעה מספיק בבית. אולי זו רק תחושה שלי..

הדילמה בין קריירה לגידול ילדים בולטת יותר בחברה (כמו מענית) בה רב האנשים  נותנים עדיפות לגידול הילדים.

עודד הוא שותף מלא בבית. כשלקחתי את התפקיד הניהולי בעבודה, תפקיד תובעני, היה ברור שהוא יוריד הילוך.
שנה וחצי הוא היה בבית וטיפל בילדים, בבית ובי...
שנינו עושים הכל. מי שמגיע ראשון מכין ארוחת ערב. ככה גם עם הכביסה. הגינה של עודד. האחריות לנקיון (יש עוזרת)  היא שלי.  מבית הספר תמיד מתקשרים לאמא. למה בעצם? זה מצחיק אותי.

אירוע שהיה בחדשות השבוע – הנסיעות בטרמפים של הנערים בשטחים.

בינה – זה מאד מרגיז אותי. גם במענית ובלהבות חביבה אין תחבורה ציבורית ולא נוסעים בטרמפים. בשטחים יש יותר תחבורה ציבורית. הם מרשים לעצמם לצפצף כי נותנים להם...
קשה כאן מאד עם ההסעות של הילדים אבל אין סיכוי בעולם שהילדים שלי ייסעו בטרמפים.
וגם כשהם נוסעים בתחבורה ציבורית אני לא מפסיקה לסמס להם...

נילי – חלק מהנערים בשטחים גם מעורבים בפשעי תג מחיר. מה דעתך?

בינה – יש כאן הדרדרות מוסרית בהרבה תחומים. נדמה לנו שאנחנו חיים בחברה מתקדמת ומתוקנת. אנחנו לא העם הנבחר. יש שחיתות, נערים שרוצחים בפאב, נערים משחיתים מסגדים ומכוניות בתג מחיר, אחרים פוגעים בזרים או ברוסים או בנשים. פגיעה בערבים לא יותר חמורה בעיני מפגיעה בנשים. אדם הוא אדם הוא אדם.
נילי – בנימה אופטימית זו.... איך בלהבות חביבה?

בינה – לא יודעת. רק הגענו... לא מכירה.  מבקשת לנצל את ההזדמנות ולהודות לכל חברינו במענית על תקופה נפלאה לילדים ולנו. 

ומה אני (נילי) אומרת?  (בבקשה אל תתבלבלו. זו אני. לא בינה. ואלו דברים רגישים)
טרמפים – היהודים בשטחים (לא כולם. זו הכללה גסה) באמת מצפצפים על הכל, כי הרי הם אדוני הארץ, ומרשים לעצמם מה שאנחנו כאן לא.  אבל הקורבן לעולם לא אשם! החוטפים אשמים!!!

תג מחיר – אולי, רק אולי, נמאס לערבים בשטחים מאיתנו. אולי (רק אולי), החטיפה היא התג מחיר שלהם על הכיבוש, על המעצרים ("החטיפות" שלנו), על המתנחלים?             אנחנו עושים להם רע. הם עושים לנו רע בחזרה. או להפך. מתחרים מי יהיה רע יותר.
מענית -    יש באמת מצב בעייתי במענית. ה"מעמדות" השונים .  זה לא טוב. נכון שכל מעמד נהנה מדברים מסוימים ומקופח בדברים אחרים. (גם חברי הקיבוץ מקופחים כשכל ההשקעות נופלות עליהם.)   הרצון להיות שווים בין שווים הוא טבעי ונכון. צריך לעשות שינוי ולשאוף להגיע לשם.
ותודה לבינה על הראיון !!!!
 
 
 
 

תגובות

  • בינה ובינה.

    יופי של דברים אמרה בינה.לא סתם נקראת בינה.אהבתי מאוד.
    נורית שטרן 26/06/2014 12:00