קיבוץ מענית (רגיל)

נא להכיר - כרמית ודניאל דנון

דף הבית > נא להכיר או תראו אותנו >  נא להכיר - כרמית ודניאל דנון
 
 
 

נא להכיר – כרמית , דניאל, אריאל ונרי דנון

 
 

הלוואי והיה לי גם סיפור על כרמית או דניאל (כמו על בועז)... מקווה שבהמשך השנים כאן.

מכירה אותם טיפה בזכות החברה שלי, מעין אלקובי, שהיא כנראה גם חברה של אריאל.

יעקוב, אבא של כרמית, הוא בן כיתתי. מאז שכרמית כאן, הוא מגיע הרבה ואנחנו

נפגשים בשבילים או בבריכה לשיחות חולין. נחמד.

אז יש חברי קיבוץ ויש תושבים ויש יורשים. כל אוכלוסייה והאינטרסים שלה.

הלוואי ונדע, במגבלות האפשר, לראות גם את הצרכים של ה"אחר", אלו שהם לא אנחנו,

ולשמור על איזון עדין שיאפשר לכולנו לחיות כאן ביחד

נא להכיר – כרמית ודניאל. אריאל ונרי.

נילי.

 

מי אנחנו

דניאל – בן 40, נולדתי וגדלתי בקראקס, עיר הבירה של ונצואלה, להורים ארגנטינאים-ישראלים.

לארץ עליתי לבד, כשסיימתי תיכון, אחרי ששיכנעו אותי שיש כדורגל מקצועי בארץ... הייתי תמים :)

ההורים שלי ושלושת האחים שלי עלו אחריי, כל אחד בנפרד, ועכשיו סוף סוף כולנו פה.

אחרי 23 שנים אני יכול להגיד שאני כבר מרגיש ישראלי, אבל עדיין חולם בספרדית... חסרה לי התרבות הדרום אמריקאית, האוכל הונצואלי והמדינה שגדלתי בה והיום אני כבר לא יכול אפילו לבקר בה ולהכיר אותה לילדים שלי, בגלל המצב הביטחוני והפוליטי שם.
לאחר שעבדתי בכל מיני עבודות החלטתי שהגיע הזמן להיות עצמאי ולפני כ 13 שנה התחלתי להקים עסק למכירות באינטרנט, שעבר כמה גילגולים מאז, אבל הוא פעיל ומפרנס אותנו עד היום. לאחרונה מחפש ובוחן תחומי השקעה ותעסוקה נוספים.
אוהב לשחק כדורגל, לבשל ולאכול אוכל טוב, לבלות עם הילדים.

כרמית – בת 34, נולדתי וגדלתי באור עקיבא, לאחר שההורים שלי עזבו את מענית ועברו לגור ליד המשפחה של אימי. עובדת מהבית בעסק הזוגי שלי ושל דניאל למכירות באינטרנט.
נהנית מיוגה, ריצות, אפייה, שירה (בעיקר במקלחת),
מלהאזין לפודקאסטים, מלטייל בעולם ולהכיר תרבויות ומהמשפחה שלי. לאורך השנים טעמתי ממגוון תחומי הלימוד האקדמיים, כשלמדתי דרך האוניברסיטה הפתוחה. לאחרונה חזר לדגדג לי החשק ללימודים, כך שאפשר להגיד שאני סטודנטית בחופשה...

דניאל ואני הכרנו במסיבה באילת, לפני 16 שנים. אני סיימתי אז תיכון והתחלתי לימודי קולנוע וטלויזיה כעתודאית. תחום שעסקתי בו בצבא כצלמת צבאית ולאחר מכן לא המשכתי לעסוק בו. דניאל עבד אז בחברת הייטק ששלחה אותו להתקנה באילת והגורל עשה את שלו..

כשסיימתי את השירות הצבאי, טסנו יחד לדרום אמריקה ולאחר טיול שחרור קצר שכרנו דירה בסנטיאגו דה צ'ילה וגרנו שם כשנה. בתקופה הזאת דניאל הקים את העסק האינטרנטי שלנו, אותו אנחנו מנהלים יחד עד היום.

מאז הספקנו לגור בלא מעט מקומות עד שהפכנו להורים והבנו שהגיע הזמן להשתקע. מענית היתה הבחירה הטבעית ומסתבר שגם הנכונה ביותר עבורנו ועבור ילדינו.

אריאל – בת רבע לשש. אוהבת יצירה, ריקוד חופשי ושוקולד (בעצם כל מה שמתוק). מתגעגעת מאוד לחברים שלה ולגן חצב.

 

נרי – בן רבע לארבע. אוהב משחק דרמתי, משחקי זיכרון, להשתובב ולטייל יחף בשבילים. אוהב מאוד את החברים שלו ואת אחותו אריאל.

משהו מהילדות. איפה ? זכרון מיוחד ?

כרמית – אני נכדה של חנה ואליעזר בן דוד ז"ל. כך שחלק נכבד מהילדות שלי ביליתי במענית.
זכורים לי בעיקר ימי הילד (כשעוד היה קרטינג), הבריכה והנזיפות של סבא אליעזר שישב מחוץ למים כי לא ידע לשחות, ואת הארוחות המשפחתיות בחדר האוכל – סבא ממלא את המרק שלו במפיות כדי לספוג את השמן וסבתא אורזת את המנה שלה באסטרגר ואוכלת בחדר. אני מאוד מתגעגעת לשניהם.

דניאל - בתור ילד ביליתי הרבה במרכז של הקהילה היהודית בקראקס, שנקרא "הבראיקה". זה מעין קאנטרי קלאב גדול עם בריכות, מסעדות ומגרשי ספורט. הייתי משחק כדורגל במשך שעות ואוכל מנגו שאני והחברים היינו מפילים מעצים ענקיים בעזרת אבנים.
חוויה נוספת שזכורה לי היא ההשתתפות במכביה בקולומביה, כשהייתי בן 11. זו היתה חוויה מיוחדת מאוד מכל הבחינות.

מה אוהבים במענית ומה לא

כרמית – מהרגע הראשון הרגשתי פה שייכת. די מהר הכרנו אנשים נפלאים שהפכו להיות לנו משפחה מבחירה.
אני מאוד אוהבת את הסביבה הכפרית הנעימה ואת חיי הקהילה. מחוברת מאוד לשכונת הואדי שסופחנו אליה ברוחב לב (באופן רישמי אנחנו שייכים לשכונת הזיתים). ומודה על ההזדמנויות להתנדב בפרוייקטים המדהימים שקמים פה.
אני נהנית לראות את הילדים שלי גדלים במענית - את תחושת השייכות שלהם למקום ואת העצמאות והמרחב שהקיבוץ מאפשר להם.

למרות שלמזלנו אנחנו לא בדיוק באותו המצב, מעציב אותי לחשוב על היום שבו משפחות מדהימות של "תושבים" יאלצו לעזוב אותנו כי לא יוכלו לרכוש פה בית.
מעבר לחברויות האישיות שרקמנו עם המשפחות האלה, אני חושבת שהן תורמות למגוון החברתי היפה שקיים היום בקיבוץ. הלוואי וימצא לזה פתרון יצירתי כלשהו..

דניאל – תמיד חשבתי שאני איש העיר הגדולה. הגענו למענית "בשביל הילדים" ומהר מאוד הבנתי שגם אני נהנה מהאווירה הנעימה והרגועה, מחיי החברה של קהילה קטנה... אני אוהב את הספונטניות – את זה שאפשר פשוט לדפוק למישהו בדלת או לקפוץ להגיד שלום ולא צריך לפתוח יומן בשביל לפגוש חבר.
וכמובן שבשביל הילדים אין כמו לגדול בקיבוץ.

לפעמים חסרה לי אווירת העיר. לצאת לרחוב ושהכל פרוש לפניך, גם באמצע הלילה.

אריאל – אוהבת "את הכל". בעיקר "לטייל ביער, את הפילבוקס ואת בריכת הדגים".

נרי - "את כולם!"

מה אנחנו אוהבים בפסח. או זכרון מפסח.

כרמית – אני אוהבת חגים באופן כללי. נהנית מהמסורת, מהטקסיות, מהבגדים הלבנים ומהגיבוש המשפחתי.
בפסח אני נהנית ממזג האויר האביבי, למרות שהשנה הוא קצת משונה...

דניאל – אני עדיין זוכר את מרק הקניידלך עם הבצל המטוגן, שהיו מגישים לנו בבית הספר בסדר פסח.

אריאל – שחוגגים ביחד את ליל הסדר.

נרי – את המיץ (תירוש).

פסח – חג החרות. מתי הרגשתם תחושה של חרות ?

דניאל – כשאני משחק כדורגל אני שוכח מהכל. זו ההרגשה הכי קרובה לחופש בשבילי.
גם בכל פעם שאני נוחת בארץ זרה אני מרגיש חופשי.

כרמית – תחושת חופש אמיתית הרגשתי בתקופה שגרנו במנהטן (לפני שנולדו הילדים, אבל גם בלי קשר לזה). ניו-יורק היא עיר מדהימה, עיר האפשרויות הבלתי נגמרות. התחושה היא שאין דבר שאי אפשר לעשות שם או תחום עניין שאי אפשר לספק. (בזמני שיגרה כמובן ולא בזמן קורונה...) בנוסף, המגוון התרבותי והסובלנות לשונה תורמים לתחושת החופש להיות מי שאתה.
אבל בגדול, אני חושבת שחופש מוחלט הוא אשליה, תמיד יש משהו שאנחנו כבולים אליו.

אוי קורונה קורונה – משפחה בסגר. מה קשה ומה טוב ?


כרמית - זו תקופה מאתגרת, שמלמדת אותנו הרבה על עצמנו. למזלנו, אנחנו ממשיכים לעבוד כרגיל והפרנסה שלנו לא נפגעה. האינטרנט הוא זירה טובה להיות בה בזמנים האלה.
ברור שהרבה יותר עמוס ולחוץ כשיש צורך לטפל בילדים במקביל, אבל בסך הכל שיגרת חיינו לא השתנתה באופן דרמתי. גילינו שזה יכול להיות אפילו נעים לבלות יחד הרבה, ושזה גם יכול להיות לא נעים בכלל לפעמים וגם זה בסדר...

המשפחה המורחבת מאוד חסרה לי, למרות שנראה שאנחנו מדברים ורואים אחד את השני (בוידאו) יותר מהרגיל.

קשה לי עם אפליקציית זום ...

דניאל – מאוד קשה לשלב בין העבודה, הילדים, הבישולים ושאר המטלות. חבל שאין לי אפשרות לנצל את הזמן הזה להיות יותר עם הילדים כי אני צריך לעבוד רוב היום.

אני חושב שהתקופה הזאת גורמת לנו להעריך יותר את המשפחות שלנו, שעכשיו אנחנו לא יכולים לפגוש.

אריאל – מה שטוב בקורונה זה שאף אחד שאני מכירה לא נדבק. וגם שאפשר להיות קצת בבית עם המשפחה.
מה שלא טוב זה שאני מתגעגעת לגן חצב.

נרי – אני מתגעגע לגן תמר.

דעות שקשה לנו לשמוע. קבלת השונה.

כרמית – חבל לי שאנשים מאמצים נקודת מבט צרה ולא מצליחים לראות את הדברים גם מנקודת המבט של האחר. כולנו חוטאים בזה לפעמים.. קשה לי גם עם שיפוטיות וביקורתיות לא בונה.

דניאל – קשה לי כשאנשים בטוחים שהם יודעים מה נכון בשבילי ואיך אני אמור לחיות.

הפוליטיקה נוכחת בחייכם ? גם עכשיו ?

כרמית – אני לא אדם פוליטי. משאירה את העיסוק בפוליטיקה לאנשים טובים אחרים. למרות שאני מכירה בחשיבות ובמרכזיות שלה בחברה. יחד עם זאת, אני חושבת שאפשר ורצוי לקדם שלום, שוויון בין מינים או בין מגזרים וערכים חשובים נוספים, בין אנשים וברמת היומיום.

דניאל – מעצבן אותי שמאדורו (נשיא ונצואלה) עדיין בשלטון... כואב לי לראות את המדינה המיוחדת הזאת נהרסת.

אלוהים? יחסינו לאן?

כרמית – אני אדם רוחני. מאמינה בכוחות גדולים מאיתנו ובכח שכולנו יחד יוצרים, שהוא גדול מסך חלקיו. אפשר לקרוא לזה אלוהים, או כל שם אחר.

בהקשר ליהדות – מאוד קשה לי עם רעיון "העם הנבחר", אם אלוהים קיים אני מאמינה שכולנו שווים בעיניו.

דניאל – אני לא אדם דתי בשום צורה אבל לא שולל את האפשרות שאלוהים קיים. מאמין שיש כח שמכוון אותנו.

אריאל – "יש אלוהים. הוא גנב, והוא יודע לשכנע את כולם לא להכניס אותו לכלא" ...

 

מה יהיה ? אחרי הקורונה.

כרמית – יהיה משבר כלכלי עצוב, הרבה אנשים יצטרכו להמציא את עצמם מחדש. אבל אני חושבת שמהר מאוד נשכח הכל ונחזור להתנהל כרגיל. הלוואי ורעיונות נחמדים כמו פשטות והורדת הילוך יחזיקו מעמד, אבל אני בספק לגבי זה.

דניאל – אני חושב שהעולם ישתנה בעיקר מבחינה טכנולוגית. יהיו הרבה יותר שירותים שינתנו אונליין, הרבה יותר עסקים יפתחו לעולם הוירטואלי
 
 

משהו אישי שלי – מי שמכיר אותי לא יופתע . אני אדבר על כדורגל.

כדורגל זה עניין לגברים, לא ? כשהיינו ילדים, אח שלי, יובל, הדביק אותי במחלה המטופשת הזו.

מאז לא נרפאתי. להפך. דניאל צודק. עבדו עליו. אין כדורגל בארץ. או כמו שגדי (בלום) אמר לי –

זה רק נקרא באותו שם. זה לא אותו משחק כמו באירופה או דרום אמריקה.

אבל יש שם תמיד סיפור, דרמה, כאב לב, פוליטיקה ועוד. אז אני אוהבת.

אפילו שאני בת.

וגם מזדהה עם דניאל שכשמשחקים בכף אז יש תחושה של חופש.

בתחילת הסגר, כשהרגשתי חנוקה וכלואה, התקשרתי לתמר והזמנתי

את עומר למשחק סטנגה בקטרגל. נכון שהפסדתי לו, ואני שונאת

להפסיד. בטח לבנים. אבל הרגשתי חופשיה ומאושרת !

תודה רבה למשפחת דנון. וקדימה הפועל !!!!

(אם נמאס לכם מהאישי שלי, תגידו)