קיבוץ מענית (רגיל)

נא להכיר – ליאורה, עידו והבנות יסמין ומיה

דף הבית > נא להכיר או תראו אותנו >  נא להכיר – ליאורה, עידו והבנות יסמין ומיה
 
 

נא להכיר – ליאורה, עידו והבנות יסמין ומיה.

 

שימו לב, הרוב הנשי חוזר. 1:3 לטובת הבנות במשפחה.

את עידו קיבלתי למבואות עירון. הוא הגיע אלינו מהדמוקרטי. אני זוכרת היטב. הוא זוכר בערך.. (תראו בהמשך).

כשהתחילו להגיע אלינו תלמידים מהדמוקרטי, הבנתי שכיתות ז' ח' הן מיותרות. אפשר לבלות בחוץ במשחקים,

לנהל שיחות על דמוקרטיה, ואז להתחיל ללמוד בכיתה ט'. ככה פחות או יותר עושים בדמוקרטי. או שפספסתי משהו .

נפגשנו שוב כשהגיע למענית והתנדב מיד לצוות חג העצמאות. אני תמיד אסירת תודה לחניכי מבואות עירון

ש"שוכחים לי" שהייתי "מנהלת בית הספר" שלהם ומתנהלים איתי בגובה העיניים. אני מזמן שכחתי.

את ליאורה אני פוגשת פעם ראשונה, בראיון הזה. גם את הבנות.

אז התקבצו למענית אנשים מכל קצוות עולם. לא רק מקצוות הארץ. קודם רחל וארי מארגנטינה,

אחר כך דניאל מוונצואלה ועכשיו ליאורה מהולנד (מפעם) . שלא לדבר על המייסדים מפולין וסלובקיה .

איזה יופי. שלא ייגמר לעולם!

ואני אוהבת שמראיון לראיון התושבים מעיזים יותר, לבטא גם את התחושות הקשות שלהם כאן. סימן שהצלחתי.

נא להכיר – ליאורה, עידו והבנות יסמין ומיה.

מי אנחנו , מאיפה באנו, איך הכרנו ומה אוהבים במענית ומה לא.

ליאורה: נולדתי בהולנד לאמא הולנדית ואבא ישראלי. בגיל שנה עברו הורי לישראל ועברו דירות ברחבי הארץ. לפני שהתחלתי את כתה א', עברנו לישוב הקהילתי אבטליון שבמועצה האזורית משגב. לאחר השירות הצבאי, חשתי צורך גדול בשינוי וטסתי להולנד, לשנה, ללמוד הולנדית ונשארתי לגור באמסטרדם כשבע שנים. לאחר מכן חזרתי לארץ והיה לי ברור שאני רוצה לגור בעיר גדולה שיש בה הרבה הזדמנויות ושאפשר לרכוב בה על אופניים. גרתי בתל אביב כמה שנים ושם גם הכרתי את עידו.

עובדת כפסיכולוגית קלינית (סיימתי התמחות ואני לפני מבחן הסמכה), במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים 'הלל יפה' ומטפלת בילדים על הספקטרום האוטיסטי דרך 'העמותה לילדים בסיכון'.

עידו: נולדתי בצפת ומגיל 5 ועד סיום השירות הצבאי שלי גרתי בחדרה.
למדתי בבית הספר הדמוקרטי בחדרה ובכיתה ט' החלטתי לעבור למבואות עירון. מי שקיבלו אותי למוסד היו רובי ספיר שגם היתה המחנכת שלי ועד כמה שזכור לי, גם את , נילי – אני מודה לכן על כך מאוד.
לשמחתי, ההשתלבות כילד חוץ היתה יחסית קלה והשנים שלי במוסד היו מהתקופות היפות שחוויתי בחיי.
אחרי הצבא נסעתי ללמוד כלכלה באיטליה. חזרתי לארץ בשנת 2007, שלאחריה פניתי לעולם הפרסום ועבדתי מספר שנים כקופירייטר, במהלכן הכרתי את ליאורה, וגם חליתי והחלמתי מסרטן.
עזבתי את הפרסום לטובת העסק המשפחתי של אבי לפני כשמונה שנים, ממנו פרשתי בספטמבר האחרון ולאחרונה התחלתי לעבוד בפיתוח עסקי במספר מדינות עבור חברה שבדית בתחום של כיבוי אש באוטובוסים וכלי צמ"ה.

תחביבים: שח-מט - בעיקר אונליין וכשמסתדר עם עופר אשד, פוקר (יש קבוצה תוססת של שחקנים במענית) ותחביבים רדומים כי החיים עצמם וכ"ו ; טניס (בזכות ליאורה), נגינה בגיטרה וכתיבה, למרות שישנן הבלחות בתחום הזה מדי פעם.

יסמין: בת חמש וחצי בגן חצב. אוהבת לרקוד ואתגרי ספורט בכלל וגלגלון בפרט, יצירה והכנת סליים ולאחרונה עסוקה באלתור בגדים לעצמה מבדים שיש בבית.


מיה: כמעט בת שלוש. בגנון שקד. נלהבת מאוד ומאושרת לבחור לעצמה שמלות, חצאיות, תכשיטים ולאפר את עצמה, לקפוץ בטרמפולינה ולשחק שעות עם החברה הכי טובה מגנון שקד 'אלה נחמני' (תושבים במענית).



אוהבים ולא אוהבים במענית

ליאורה: אני ועידו מתבדחים על כך שעברנו לגור ב"קאנטרי קלאב". שמחה על האפשרות לגור פה ולהיות חלק מהקהילה. אוהבת את הטבע, הבריכה ואת רוב האנשים שעד כה הכרתי. אוהבת את המסגרות החינוכיות של הבנות שלי וכמובן את העובדה שיש בהן צוות מסור, אכפתי, ורב תרבותי. מחבבת את צוות המרכול שזוכר את שמי ומברך אותי בנעימים לשלום. אוהבת את הטיפול של יאנה בתחום ההשכרות. היא הוגנת, מסבירת פנים והעניקה לנו הרגשה נעימה בתהליך המעבר למענית.

קשה לי עם זה שאין לי פה עתיד בטוח, שאני לפעמים מרגישה כמו אורחת זמנית. בכלל קשה לי עם פריווילגיות שניתנו לדורות ההמשך בקיבוצים ובמושבים בהשוואה לכלל האזרחים במדינה. וגם חושבת שצריך להשקיע יותר משאבים בגני הילדים וברווחת ושימור הצוות החינוכי.

עידו: מאוד אוהב את השקט, הסביבה המוגנת והשלווה לבנות. את גני הילדים, את הנוי בקיבוץ (מילה חמה לעושים במלאכה!) את הקהילה ואת העובדה שאנחנו חיים ומגדלים את הבנות שלנו יחד עם ילדים של אנשים שאת חלקם הגדול אני מכיר מגיל 14.
עיקר הדברים שאני לא אוהב קשורים בתחושה שכל מה שאני אוהב, שזה מן הסתם יותר מהמשפט וחצי שכתבתי כאן, יכול להיעלם במחי הודעה קרירה יותר או פחות מטעם הגורמים הרלוונטיים בקיבוץ, שגם אותם אני מעריך ואוהב. אה, ושאין מגרש טניס.

יסמין: אני אוהבת את הבריכה, את גן השעשועים החדש ואת גן השעשועים הישן אני פחות אוהבת כי יש חול וזה מציק לי ברגליים ואפילו הוא לא חדש, הוא רק ישן. אני אוהבת גם את המרכול. זהו.

פסח – חג החרות. מתי הרגשתם תחושה של חרות ?

לא נעים להודות, אבל השאלה הזו זורקת את שנינו לתקופות מהעבר, לפני שהילדות נולדו.

ליאורה: אני חושבת שבעיקר בחו"ל אני מצליחה להתנתק מעומס חיי ה'יום יום'. זכור לי במיוחד טיול תרמילאים אחרי סיום התואר בפסיכולוגיה כשעוד גרתי בהולנד ועשיתי טיול של כמה חודשים בטורקיה- ארמניה- דובאי, נפאל והודו. אהבתי את הנופים השונים והתרבויות השונות אליהן נחשפתי. גם החיים בהולנד אפשרו לי להגיע בקלות למדינות אירופה השונות לפרק זמן קצר וזה נתן תחושה של חירות.


עידו: כשחייתי בצפון איטליה עם היכולת לטייל בנופים יפים במרחק חצי שעת נסיעה מהבית.
גם תקופת החיים בתל אביב זכורה לי מאוד לטובה. השילוב של עבודה שמאוד אהבתי, יחד עם מגורים ללא שותפים וחיי חברה פעילים עשה לי מאוד טוב. אותה חירות קיבלה גוון מיוחד ושלם יותר לאחר ההיכרות עם ליאורה והחיים המשותפים שלנו בת"א.

אוי קורונה קורונה – משפחה בסגר. מה קשה ומה טוב ?

ליאורה: טוב שאני מרגישה פריווילגיה על כך שאנחנו גרים בקיבוץ והרבה יותר קל להעביר פה את התקופה מבכל מקום אחר כנראה. הפרנסה שלנו לא נפגעה באופן משמעותי ויש יותר זמן משפחתי וזמן איכות עם הבנות אחרי שבתקופה קודמת הייתי עמוסה מאוד בלמידה למבחן מומחיות ועבודה. וגם זה שאחרי שנים אני מצליחה לצאת להליכה באופן קבוע יחד עם רימון. הקושי הוא ברמה האישית להתנהל עם העבודה והילדות בבית יחד עם המגבלות על חופש התנועה ואת זה שאי אפשר להיפגש עם המשפחה.

עידו: אתחיל עם הטוב. "סגר" בקיבוץ זו כנראה המחלקה הראשונה של כל האירוע הזה שנקרא קורונה. זו זכות מאוד גדולה וקשה לי לחשוב על מקום אחר שהייתי מעדיף להעביר בו את התקופה המגבילה הזו. בתוך כל זה, להיות יותר עם הילדות, למרות הקושי האנוכי הנלווה, זו חוויה מאוד טובה עבורי. מיה אומרת לי לפחות פעם ביום שהיא אוהבת אותי, שזה משהו שליאורה זכתה לו הרבה יותר עד הקורונה (כנראה בצדק).
בחלק הפחות נחמד של הקורונה יש כמובן את הקושי האמיתי של התנהלות עם שתי ילדות קטנות לאורך היממה. מעבר לטוב מהסוג שהזכרתי, יש אשמה על משך זמן מסך מוגבר של הילדות בימים מסוימים, ענייני נכון/לא נכון של הורות שצצים יותר בגלל השהות הממושכת עם הבנות ובכלל, עייפות שמלווה את כל זה. בגלל ששנינו עובדים, אנחנו עושים משמרות עם הילדות, והתמרון בין משפחה לעבודה דורש מאמץ גדול מאתנו. חסרים את העזרה מהמשפחה שבימים ללא קורונה היתה נוכחת לפחות יומיים בשבוע.

יסמין: אני אוהבת להיות בבית עם ליאורה ועידו (ככה היא קוראת לנו בדרך כלל).
אני לא אוהבת שאי אפשר ללכת לגן שעשועים ולחנות צעצועים.

מיה: אני לא רוצה שאנשים ידבקו. אני לא אוהבת קורונה.

דעות שקשה לנו לשמוע. קבלת השונה.

ליאורה : קשה לי עם הגזענות והשוביניסטיות שמושרשות עמוק מאוד בחברה הישראלית. מהבחינה הזו החיים בהולנד חסרים לי, כי גם אם שם ישנן תופעות של גזענות, הכל הרבה יותר מאוזן ופחות בוטה. סבתא שלי ההולנדית הייתה חסידת אומות עולם. סבא שלי היה אחד מהרבים שהצילה, ואני חושבת שבאופן לא מודע זה השפיע עלי מאוד- כואב לי לראות שפוגעים במיעוטים וחלשים בחברה באופן קבוע ואני מעריכה מאוד אנשים אקטיביים שנלחמים על שינוי ותיקון ומעזים ללכת נגד דעת הרוב.

עידו: הכללות, דעות קדומות, חוסר שוויון וכל הצירופים האפשריים של השלושה.

הפוליטיקה נוכחת בחייכם ? גם עכשיו ?

ליאורה: הפוליטיקה חשובה לי. במיוחד קשה לי עם הכיבוש של עם אחר, היחס לפליטים ולזרים וחוסר שוויון חברתי. לצערי אינני פעילה פוליטית כפי שהייתי רוצה. מפעילות אותי בעיקר עוולות שנעשות לאנשים פרטיים.

עידו: מגיל מאוד צעיר הפוליטיקה מלווה, מעצבת ומעצבנת אותי. לצערי אני משחית יותר מדי מזמני במלחמה מיותרת עם מגיבים בפייסבוק בנושאים פוליטיים. עם השנים הפכתי שם למשהו הרבה פחות מעודן מהאישיות שלי שמחוץ לפייסבוק וההקבלה הטובה ביותר שאני יכול למצוא לתופעה הזו היא לקלל נהגים שמסכנים אותך בכביש – כל אחד סגור בקופסא שלו, לא שומע את השני, אבל כנראה מרגיש צורך לשחרר לחץ באופן הכי פרימיטיבי וזמין. לפני כמה שנים התנדבתי לסייע לשלום עכשיו בדיגיטל, אבל כיום, חוץ מלהתווכח לריק עם נציגים אקראיים מצד ימין, אני לעיתים מטריל בעזרת כתיבה לדמות הפיקטיבית בובי נתניהו (מכר שלי עומד מאחוריה).

אלוהים? יחסינו לאן?

ליאורה: לא מאמינה באלוהים, מאמינה באנשים וביכולת שלהם לשנות ולהשפיע.

עידו: אין אלוהים. מכבד אנשים מאמינים מכל דת ודי מקנא באלו שמסוגלים לשאוב כוחות מהקונספט הזה.

יסמין: מה זה אלוהים?

מה יהיה ? אחרי הקורונה.

ליאורה: מאמינה שאנחנו כרגע בסוג של טראומה גלובלית שיהיו לה השפעות קשות על אנשים רבים ברמה הכלכלית והנפשית. הייתי חולמת שהמדינה תכיר בכך ותקצה משאבים מתחומים שונים כדי לטפל בהשלכות ולשפר את מערכת הבריאות, אך בפועל לא מאמינה שזה יקרה באופן מספק.

עידו: חוץ מההתמודדות הלא פשוטה עם ההשלכות הכלכליות, אני לא חושב שישתנה הרבה. לא לטובה בכל מקרה, בישראל לפחות.

יסמין: יהיה אפשר לפגוש חברים ולנסוע לחרמון לראות שלג.

 
 
 משהו מהילדות. זכרון מיוחד ? מבואות עירון ?

ליאורה: גרתי בישוב קטן עם נוף מרשים במיוחד וכילדה חלמתי שיהיו בו מדשאות גדולות וירוקות וחיי חברה עשירים יותר ולמעשה חלמתי לגור בקיבוץ, אז אני שמחה שבמובן מסוים החלום הזה התגשם.

עידו: כשהייתי בכיתה י', התארגנה משלחת משותפת לערבים ויהודים מטעם השומר הצעיר ומרצ למפגש עם נוער מגרמניה. את החלק היהודי הרכיבו מורה ותלמידים ממבואות עירון ולשמחתי גם אני נבחרתי לצאת למשלחת (לצד עופר אשד ומתן בראל). ההכנות למשלחת החלו מעט לפני רצח רבין ויצאנו לגרמניה כחודש אחריו.
אני זוכר איך במפגשי ההכנה הראשונים של המשלחת, ההכוונה היתה משהו בסגנון "חשוב שנדע להעביר את הדעות והמחשבות שלנו באופן ברור" וככל שתאריך הנסיעה התקרב, המסר הזה התחלף ב-"טוב, מה שבאמת חשוב זה שכולנו נהנה". תמיד משעשע אותי להיזכר במעבר הזה מהרשמי והרציני למשהו שיש בו עדיין את המהות, אבל עם שימת דגש מיוחד על כיף. מבחינתי זו חוויה מייצגת לכל התקופה שלי במוסד.

 
 

משהו אישי שלי – אנחנו לקראת יום השואה אז אני בוחרת להתייחס לסבתא של ליאורה שהיא חסידת אומות עולם. זה מתחבר לסיפור על הדוד של רחל מסל, וזה כל כך מרגש אותי.

חזרתי בימים אלו ללמוד תנך אז מביאה לכם מדבריה של נחמה ליבוביץ' -

"יראת אלוהים במקרא היא דרישה הנדרשת מכל אדם הנברא בצלם, ואם אין יראת אלוהים בליבו, בלב הנוכרי, נחשב לו הדבר כבגידה בכל חובותיו. בכל המקומות – מתבטאת 'יראת אלוהים' בהתנהגות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן – אם יש יראת אלוהים בלב, או אין".

תודה רבה לליאורה ועידו והבנות. שבת שלום.

נילי.