קיבוץ מענית (רגיל)

נא להכיר - מירי ואודי שלג

דף הבית > נא להכיר או תראו אותנו >  נא להכיר - מירי ואודי שלג
 
 
 

נא להכיר – מירי ואודי שלג

והילדים נועה, איילת השחר ונדב.

 
 

ושוב הבנות מובילות....

היינו בהפסקה. מקווה שהתגעגעתם. לא עומדת בקצב.

אני לא מכירה את מירי ואודי. אולי רק כשכנים של אורי עתיר. כשהוא כאן אני מרבה לבקר אותו.

התרגשתי להכיר. שוב שמחה לדעת שהגיעו למענית מרחוק ומקרוב. באר שבע ואור עקיבא.

מחכה כבר שתגמר הקורונה ואוכל לפגוש את המשפחות ואפילו להתארח בבתים. במשפחת שלג

מתברר יש קונדיטוריה...

בינתיים, מציעה לכולם להתנחם בשסקים. לפני שהציפורים ישיגו אתכם. מענית הוא קיבוץ השסקים

מי אנחנו – מאיפה באנו, ילדים, מה עושים, כמה שנים במענית.

משפחת שלג – מירי 45 ואודי 44. הילדים נועה בת 14, איילת השחר (איילת) בת 11.5 ונדב בן 6.

גרנו בבאר שבע עד שנת 2010, למענית הגענו בשנת 2012. משנת 2010 הילדים במערכת החינוך של מענית.

מירי : אני ילידת באר שבע, דור שלישי לניצולי שואה, בצבא הייתי מדריכת חי"ר, בעלת 2 תארים אקדמיים

מאוניברסיטת בן גוריון (ניהול ומנהל עסקים) ובעלת תעודת הוראה באמנות.

עבדתי כ-14 שנים כיועצת הבטחת איכות לחברות הייטק.

משנת 2014 עובדת בגלעם – התפקיד הנוכחי – מתאמת המעבדה. עוסקת בזמני הפנוי באמנות (ציור, רישום, קרמיקה), אוהבת את הבית.

אודי : יליד אור עקיבא, למדתי בתיכון חדרה, בצבא שירתתי בשריון, עד לתפקיד מ"פ. משרת במילואים בדרגת רס"ן. בעל 2 תארים בהנדסה גרעינית ותואר ראשון בתעשיה וניהול. עבדתי כ-7 שנים בקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) כחוקר בתחום הכימיה אנליטית, משנת 2010, עובד בתפקידים שונים במכבי שירותי בריאות, כיום מנהל מערכות מידע במכבי. עוסק בזמני הפנוי בספורט (ריצה, רכיבת שטח, קיאקים וטיפוס), איש טבע ומרחבים.

נועה : ילידת באר שבע, לומדת בכיתה ח' במבואות עירון, נועה הינה קונדיטורית הבית ואוהבת לצייר.

אילת השחר : ילידת באר שבע, לומדת בכיתה ו ברעות, איילת אוהבת לבצע תרגילי fly-yoga, לרכב על סוסים ולאמץ בעלי חיים.

נדב היחידי מבין בני המשפחה שנולד במענית, הוא בקבוצת הבוגרים בגן חצב.

נדב אוהב לבנות לגו, לקפוץ על טרמפולינה ולהשתתף בחוג שחיה.

 
 

כמשפחה – אנחנו אוהבים לטייל, לצאת לקמפינגים ולחקור את הארץ, אוהבים מאד את הים.

מענית - החיבור של כולנו לטבע, החופש, השכנות החמה והמחבקת של הקהילה, התרבות הענפה והעשירה –

הופכים את מענית לבית אמיתי. מצד אחד – מרגישים שייכים ובמקום שהכי טבעי לנו,

מצד שני –העובדה, שאין לנו יכולת לקבוע יתד במענית, מעכירה לעיתים את התחושות.

מה קורה היום עם הפרנסה. (ימי קורונה )

שנינו עובדים בעבודות חיוניות, חולקים את ימי השבוע בעבודה מהבית ומהמשרד בתורנויות. לשמחתינו, הקורונה אינה משפיעה על המצב הכלכלי.

איך חווים את הסגר ? הבידוד ? מה הכי קשה ? משהו טוב ?

הקושי העיקרי בסגר הינו המרחק מהמשפחות. הגעגועים לסבים וסבתות גדולים. אנחנו מקפידים על שיחות וידאו, מספר פעמים בשבוע.

הסגר, מייצר דינמיקה משפחתית, הכוללת הכרה עמוקה יותר והבנה והכלה של בני המשפחה, אחד את השני, ומצד שני, חיכוכים ומריבות.

אנחנו מחכים לרגע בו יוסרו ההגבלות.

הילדים מתגעגעים לים ולמרחבי הטבע ולשגרת המסגרות החינוכיות

יש אלוהים ? אין ? לפעמים ? מה היחסים שלכם איתו. יותר יהודים או יותר ישראלים ?

מירי : אני מגיעה מבית דתי, ממשפחת כוהנים. גדלתי על ערכי היהדות. כיום כאדם בוגר, מאמינה שאין אלוהים, אך מאמינה כי קיימת יישות אנרגטית, המניעה תהליכים שונים.

אודי : גדלתי בבית דתי לאומי. אני לכשעצמי קודם כל ישראלי, ציוני, יהודי חילוני, לא מאמין באלוהות, אמביוולנטי ביחס כלפי יישויות עליונות.

נועה : מאמינה באלוהים, חילונית, ישראלית.

אילת השחר : מגבשת דעה.

נדב: אין אלוהים !!!!

קבלת השונה והזר. דעה ששמעת והיה לך קשה לשמוע. או לקבל.

אנחנו גדלנו ומגדלים את המשפחה שלנו, על ערכי קבלת האחר. כולנו מאמינים בשוויון וסובלנות.

אחת ההחלטות, לגור בבית בו אנו גרים – הנה הקרבה והקבלה של הדיירים בבית אקשטיין, החיבוק והשכנות

החמה ליישובי המגזר הערבי, בהם אנחנו מבקרים רבות.

פוליטיקה עכשיו ? זה מתאים ?

מירי : פחות מתעניינת ופחות מעורה. לא מאמינה בהנהגה הנוכחית.

אודי : לא מתעניין בפוליטיקה מדינית. מעורב יתר על המידה בפוליטיקות פנים ארגוניות.


 
 

מה יהיה ? בעולם ? במענית ? מה הייתם רוצים שיהיה אחרי הקורונה.

מירי : לאנשים זיכרון קצר, המגיפה תישכח והעולם יחזור לסורו. הייתי רוצה שנהיה יותר צנועים ורגישים לטבע, אך אני מאמינה שלא כך יהיו הדברים.

אודי : הטבע חזק מהאדם! מאמין שבשנה הבאה, נראה את הקורונה מכה בעוצמה גבוהה יותר מזו שהכתה השנה, למרות שמאמין שיפותח חיסון. תוהה האם אנו לקראת מצב בו: The world would stand still?

יש קשר לשואה במשפחה הרחבה ?

מירי – סבתא שלי ז"ל, גיזלה (טובה) מאוסקופ יעקובוביץ, איבדה את אביה ואת שמונת אחיה בשואה. עד גיל 12 קיבלה אותי מבית הספר עם ארוחות חמות. הייתי חייבת לסיים את כל האוכל מהצלחת. שיר ששרה לי באידיש: "מיזמיין אסיין ווס-א-דו" – חייבים לאכול את מה שיש!!!

את סיפור השואה, סיפרה כל פעם בפרטים קטנים. היא, אימה ואחותה הצעירה, עבדו במטבח במחנה העבודה של אושוויץ. הדבר החזק שזכור לי, שהן הפרישו בסתר תפוחי אדמה לילדים ולנשים בהריון ולכל מי שנזקק לאוכל נוסף. האוכל הוא נושא חזק בבית, הן במשפחת המוצא שלי והן במשפחה הגרעינית שלי. אני בטוחה שאני כ-דור שלישי לניצולי שואה, חווה את פגעי התקופה..עדיין לא פתרתי זאת!!

סבתא שלי, לימדה אותי מהם החיים, צריך ללמוד להסתדר עם מה שיש ולברך על הקיים!!!

מאמינה שזהו מסר טוב שיכול להתאים לכולנו.

משהו אישי שלי - אני מבקשת להודות לכל מי ששלח לי מילים על הסרט עם ארזי

ולכל אלו שהתקשרו לחלוק איתי את רשמיהם. ריגשתם אותי מאד. העברתי את

רוח הדברים לארזי . לכבוד הוא לי.

מקווה שנפגש בעוד סרטים. תודה למשפחה של ארזי ובעיקר לאילנה שהייתה ועדין

בקשר איתי וכמו שראיתם יש לנו הרבה על מה לדבר.

תודה ליונתי שפנתה אלי לפני שנה שאעשה סרט עם ארזי ועזרה כרכזת התרבות.

ושוב תודה גדולה לארזי.

תודה למירי ואודי והילדים. תודה מיוחדת למירי שנענתה בשמחה להזמנה שלי

ובעיקר ששיתפה על סבתא שלה . גם אני מרגישה שעוד לא יצאנו לגמרי מאושוויץ.

גם מי שהיה שם וגם מי שהוריו או סביו היו שם, וגם מי שמשפחתו לא הייתה שם

אבל מרגיש שייך לעם היהודי באשר הוא. כמוני.

נילי.