קיבוץ מענית (רגיל)

ענף הבננות במענית 1955- 1967

דף הבית > מאמרים דף הבית >  ענף הבננות במענית 1955- 1967
 
 
 ענף הבננות במענית 1955- 1967 כותב יגאל ברקת
 
 

אמנם במהלך החיים כתבתי וסיפרתי על ענף הבננות במענית, אבל לא בצורה מרוכזת, ולא מנקודת מבט אישית .
את ההיסטוריה שלי בענף התחלתי כתלמיד במוסד מבואות עירון בכיתה ט' . באותן שנים היינו נוסעים למענית
בכל יום אחרי ארוחת צהרים, ועובדים שעתיים-שלוש חמישה ימים בשבוע בענפים בקיבוץ . אחרי שעבדתי שנתיים בלול במענית נמשכתי לעבוד בענף שדה בחוץ ולא רק בחברת תרנגולות . המטע היה ליד גלעם בשטחי "הבדוס",לאורך דרך הכניסה לקיבוץ וכן בשטחים שליד צומת אבו טיטני . עבדו במטע מספר חברים :אליק רזניק, ראובן כהן, אליעזר בן דוד ומספר נערים מחברת הנוער "להבות" ,שיותר מאוחר השלימו את קיבוץ נחשונים . ברוב המקרים היו משאירים לי עבודה שעשיתי אותה לבד, כמו כיסוי אשכולות בשקי יוטה כנגד פגעי טבע שונים, הכנת אשכולות לקטיף, פיזור ידני של זבל אורגני ליד העצים, פיזור זבל כימי על האדמה, תמיכת עצים ואשכולות בעזרת סמוכות עץ וקשירה בחבל. כן נטלתי חלק בקטיף אשכולות בצוות, תוך העברתם לעגלה רתומה לטרקטור פרגוסון האפור (שמדי מפעם נתנו לי להזיז אותו בתוך שבילי המטע) והעמסת אשכולות על משאית "הליילנד" של מוריץ ,כך שלמחרת מוקדם בבוקר נסע עם הפרי לתנובה בתל אביב .
ההישגים המקצועיים היו מאוד בינוניים, בעיקר מבחירה לא מועדפת של האדמות שיועדו לבננות , ואת ההשוואות עשינו במוסד עם בני עין שמר, שהיו
גם להם מטעי בננות . זכורה לי שנה שבה נחילי ארבה הגיעו לישראל וגם למטעי הבננות .הארבה לא אכל את העץ ו/או העלים שלו בגלל המוהל החריף והלא טעים ,אבל הסתתר בהמוניו בתוך האשכולות, ועבודתי אז היתה, יחד עם אחרים, לעבור אשכול אשכול ,להפשיל את כיסוי השק ולשלוף את החרגולים הגדולים, לאסוף אותם או להשמידם במקום . בגלל המיקום בשטחים נמוכים נפגעו המטעים מקָרָה בחורף ולפעמים ממש הושמדו כתוצאה מכך. כל העבודה בבננות היתה ידנית וקשה פיזית, כולל עבודות שיש לבצעם בקיץ החם ,בחמסינים או בחורף תוך כדי גשם וקור.
התמדתי בעבודה בבנות עד סוף י"ב ואפילו הספקתי ללמוד לנהוג בטרקטורים , ובאחד מהם אף לשפוך מיסבים של מנוע (קיבלתי את הטרקטור מאליק שעשה לו טיפול ושכח להכניס שמן בגמר הטיפול... ).
לאחר שנתיים וחצי של שירות צבאי (בסיירת של חטיבת גולני), חזרתי למענית ונכנסתי לעבוד לבננות . מצאתי את הענף עם אותו הרכב אנושי + עלי אבו עטה מכפר קרע שעבר מהבנין ומחצבות האבן לבננות . בהמשך הצטרף גם מנאג'ם מכרכור . למרות שעברו אז קרוב לעשר שנות גידול בננות במענית ,עדין ההישגים המקצועיים היו דלים וכך גם התוצאות הכספיות . הבננות כמו עוד הרבה גידולים חקלאים היו במענית במסגרת של חיפוש אחרי מקורות פרנסה ורובם נסגרו או נעלמו במהלך השנים .
אחרי שלושה חודשים מינו אותי חברי הקיבוץ למרכז הענף בטענה שאני מכיר ויודע הכל, מאחר שעבדתי כנער במוסד שלוש שנים . התרכזתי בעיקר באירגון העבודה והיתי מתיעץ מדי ערב עם ראובן כהן ואליק איך לעשות ומתי וכו' . בינתיים נכנס לעבוד איתנו גם מנשה אופיר, שהיה חניך בחברת נוער במענית, ויותר מאוחר גם יחיאל חיים שנקלט מחדש במענית עם משפחתו . בסתיו 1961 יצאתי ללמוד בקורס יסודות גידול בננות במדרשת רופין למשך שישה שבועות . בקורס נחשפתי להמון שיטות גידול שונות לבננות וכן נפגשתי עם נוטעים מהגליל המערבי ועמק הירדן ומהם ומהמורים בקורס למדתי המון . חזרתי מלא מוטיבציה להצליח במטע. זה חייב הרבה הרבה מאבקים עם מוסדות הקיבוץ כמו : הקצאת אדמות טובות יותר ובמיקום טוב יותר , קנית ציוד עבודה וטרקטור חדש ,עגלות להובלת פרי ועוד ועוד. לדוגמא: את הבננות השקו באותן שנים עם ממטרות בגובה שמעל העצים , היתה חשיבות רבה להשקות בלילה כאשר אין רוח , היה לא פשוט לשכנע במענית לתת עדיפות לכך לבננות מול הכותנה, שהיתה אז בשיא ההצלחה. הצלחנו לשכנע, וזה היה חלק רציני בהצלחה הכלכלית והמקצועית של הענף. אישית הייתי נוסע עם טרקטור לפתוח ברזים ראשיים של השקייה לפנות ערב ולהחליף ברזים באמצע הלילה . מי חשב אז על ברזים אוטומטיים מפוקדי מחשב! היה מאוד מאתגר לנסוע לבד בלילה עם טרקטור עד לחלקות ליד באקה אל ערביה ללא ליווי או הבטחה !
קיבלתי על עצמי ענף של 120 דונם עם יבול של 250-300 טון בננות בשנה . לקראת סוף עבודתי, כעבור שבע שנים, הגענו לענף של כ- 200 דונם עם יבולים של 1000-1200 טון לשנה . כל שנה נעקרו כרבע משטחי המטע הישנים וניטעו במקומות חדשים ,שטח המחליף את הנעקר . כל שטח חדש קיבל את השם של קבוצת הנערים מהמוסד שעבדו כל השנה בענף (חלק מהחלקות הנ"ל קיימות עד היום עם עצי האבוקדו הותיקים). מבצע חידוש הנטיעה היה מתחיל כחצי שנה לפני מועד הנטיעה (חודש אפריל בשנה ), בחירת שטח וזריעת חיטה באותו מקום ולאחר הקציר זיבול בזבל אורגני וחריש עמוק . לא נתנו מספיק דגש על ניקוז וכך, לפעמים, היו שטחים שסבלו מעודפי מים חורף וקיץ. ההכנות כללו גם סימון השטח, העתקת צנרת מים משטחים זקנים ובניית הצנרת מחדש (צוות המים משה פקמן ועודד גוב מגויסים לשם כך לימים רבים ), חפירת בורות לשתילים החדשים .
יומיים לפני השתילה התחלנו עם סימון נצרים מתאימים לעקירה במטעים הותיקים , עקירת הנצרים בעזרת מכשירים מיוחדים שצוות המסגריה בנה בשבילנו (כיום דוגמאות מהם תלויות על קיר הארכיון במרפסת הכניסה). . בבוקר הנטיעה הובלת שתילים עם עגלות וטרקטורים למטע החדש ופיזור שתילים, שלפעמים היו במשקל של 50 ק"ג ומעלה ,לבורות שבשטח . נטיעה ע"י כיסוי באדמה והידוק סביב . למבצע זה הגיעו חברים רבים מהקיבוץ וגם כל בני הנעורים מהמוסד בכיתות י' עד י"ב . לרוב זה התבצע בשבת או בחג ולא פעם בעת ימי חמסין של האביב . אישית התמחיתי באירגון מבצע השתילה וכך הצלחנו בכך מדי שנה .

בתחילת שנות ה-60 התחיל לפעול בגרנות בית אריזה איזורי לבננות. בתחילה העברנו לשם פרי שהיה מיועד לשוק המקומי. בבית האריזה פירקו את האשכולות לכפות והן נארזו ועברו הבשלה בבתי קירור מיוחדים, וכך שווקו לשווקים בארץ . בהמשך עברו בבית האריזה לאריזת אשכולות המיועדים ליצוא ליוון ,וארצות הבלקן. פרי ליצוא נבחר רק ממטעים מצטיינים באיכות האשכול והבננה הבודדת . במטעי מענית הצלחנו באותם שנים להיות מהמובילים בכך וכתוצאה מזה גם היה לנו שיפור ניכר בתוצאות העיסקיות של הענף.

במשך כמה שנים הנהגתי נוהל עבודה בענף כך שאת כל העבודות המקצועיות והכנות לקטיף הינו מבצעים לפני הצהריים , אחר הצהריים ביצענו את הקטיפים ובהם השתתפו הבנים מקבוצות המוסד(סער , תומר , דרור , שלהבת ), שבאו לעבוד בבננות . נוצרה משיכה טובה של בנים לעבוד יחד עם הצוות הבוגר ובעזרתם הינו קוטפים כ- 20 טון בננות מספר פעמים בשבוע . חלקות הבננות השונות נשאו את שמן של הקבוצות מהן באו הנערים. באמצע שנת 1967 מיד אחרי מלחמת יום כיפור ,יצאתי ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות . בסיום אחרי 3 שנים ,עבודת הגמר שלי היתה על טיפול בחומרים שונים למניעת צהבון עלים (כלורוזה ), בבנות .שאותה עשיתי במטעים של מענית . משם עברתי ישר לריכוז משק וענף הבננות המשיך להתקיים במענית עוד שנים רבות .

כאמור, במשך שבע שנים ריכזתי את הענף. באמצע הזמן הזה ניטעו בתוך מטעי הבננות (שהיו בשטחים על הגבעה דרומית לגבעת הכלניות), חלקות האבוקדו הראשונות.
אליק רזניק, שהיה כל השנים בצוות הבננות, קיבל על עצמו לטפל בנטיעות הראשונות , התפתחות שתילי האבוקדו בתוך מטעי הבננות היתה מהירה והם נהנו בעיקר מהחומר האורגני העשיר בבננות, דישון ניכר והרבה מים , תוך שלוש שנים היה צריך לעקור משם את הבננות וכך לקבל כבר בשנה הרביעית מטע אבוקדו נושא פרי . בהתחלה זה היה ענף משותף אך בהמשך נעשתה הפרדה מוחלטת . התחלנו עם 30 דונם בחלקת אבוקדו "ותיקות". כאשר היום, שנת 2020 ,יש במענית מעל ל 800 דונם אבוקדו .
והבננות איפה הן ??? על כך אולי תשמעו ותקראו מממשיכי הדרך במענית .

נזכר וכתב: יגאל ברקת מענית 18.7.2020

 
 דוד הראל ומשה שילר


גיורא לדרייך והבננות

 

מכיוון שגיורא לדרייך הגיב דרך הארכיון במענית על רשימתי בנושא הבננות במענית , אני מוסיף כמה פרטים הנוגעים אל גיורא .

גיורא, כמו עוד מספר בנים, התחיל לעבוד בבננות כשהיו חניכים במוסד, בעבודה אחרי הצהריים . לקחו חלק רציני בקטיפי הבננות וכן בנטיעות החדשות . לאחר השירות הצבאי שלו הצטרף יחד עם יוסי כהן ז"ל כעובד מן המניין בצוות הבננות, כאשר אני מרכז את הענף . גיורא היה מלא רעיונות לשיפור ולשינוי שיטות העבודה שלנו במטע ואביא כאן רק שניים מהם : באותם שנים השקיית המטע היתה בממטרות קבועות בגובה מעל העצים . לא עשינו אז שימוש במסנני מים ולעיתים קרובות ממטרות נסתמו והפסיקו להשקות . היה נוהל שכל כמה ימים, תוך כדי השקיה, מטיילים במטע וכל ממטרה סתומה היה צריך לפרק לפתוח את הסתימה ולהרכיב מחדש . גיורא המציא פטנט: מגדלי תצפית במקומות שרואים היטב למרחוק . וכך נבנו מספר מגדלים שכאלו, בעיקר בחלקות שסביב צומת אבו טיטני, ושירתו אותנו מצוין לגילוי של ממטרות סתומות וכו' .

עוד פטנט שרצה שניישם במטע הוא לבנות מסוע על כבלים באמצע כל חלקה, שעליו יתלו את האשכולות שנקטפים ובנסיעה על מסוע הכבל יגיעו האשכולות לקצה החלקה ומשם לעגלת הובלת הפרי זאת במקום לסחוב את האשכולות הכבדים על הכתפיים. היו לנו הרבה חילוקי דעות בנדון וזה לא הגיע למימוש .

שנים רבות לאחר מכן נתקלתי בעתון מקצועי בכתבה שבה מסופר על מסוע להוצאת אשכולות ממטעים באיים הקנריים !! ושם זה עובד לשביעות רצונם של המגדלים.

גיורא עזב את הבננות הלך ללימודים ועבר אח"כ לגלעם ושם ההמצאות שלו באו לידי ביטוי תעשייתי במשך שנים רבות .

נזכר ורשם יגאל ברקת מענית 27.7.20 .

 
 
לאחר פרסום זכרונותיו של יגאל ברקת על העובדים השכירים במענית התפתח דו-שיח בין גיורא לדרייך ובין רינה ברקת הארכיונאית, שבעקבותיו תרמו ביוזמתם מלכה וגיורא סכום כסף לארכיון, כהוקרה על הפעילות לשימור והנחלת מורשת המקום. המחווה מאד מרגשת ומהווה הכרה והוקרה בפעילותי ובעבודתי.
תודה למלכה וגיורא!
רינה ברקת – ארכיון מענית