שרה מנחם

שרה נולדה ב- 8.4.1915 בעיר דֶבְּרֶצִין שבהונגריה, להוריה מרדכי ודבורה בירנבוים.

בהיותה בת שבע עברה המשפחה לעיירה סְטְרַבִיצ'וֹבוֹ שבקרפטו-רוס, שם למדה וסיימה עשר כיתות. בסיום לימודיה בבית-הספר למדה לתפור ובמקביל הצטרפה בחשאי לתנועת השומר הצעיר בעירה. הוריה של שרה קיימו בית דתי, ושרה נאלצה להסתיר בפניהם את הצטרפותה לתנועת הנוער הציונית. בקן נחשפה שרה לסיפורים על ארץ ישראל, אשר קסמו לה מאד ודירבנו אותה להצטרף להכשרה, במטרה לעלות ארצה. חיי ההכשרה לא היו קלים לשרה, שלא הורגלה לעבודה חקלאית ולחיים מחוץ לבית החם והתומך, וגם התנאים הפיזיים היו קשים.

בשנת 1938 עלתה שרה ארצה, כשהיא נפרדת בכאב-לב מאביה, שבא ללוותה, יחידי מכל משפחתה. היא הצטרפה עם חבריה מההכשרה לקיבוץ מענית שהיה אז בכרכור, שם הכירה את יוסף מנחם, לו נישאה כעבור כמה שנים וביחד הקימו את משפחתם.

עם עליית קיבוץ מענית להתיישבות עבדה שרה כמטפלת של ילדים בגילים שונים, ובכלל זה של חניכי חברות הנוער הראשונות, להם היתה תחליף חם לאם ולמשפחה שאיבדו או השאירו בגולה.

בתקופת מלחמת השחרור היתה שרה אחראית על העזרה הראשונה בקיבוץ מענית המותקף, לאחר שגוייסה ועברה קורס חובשות, ולא הצטרפה לנשים ולילדים שפונו לפרדס-חנה.

בשנת 1958 יצאה שרה ללימודי מקצוע האחות בבית-חולים "השרון". עם סיום לימודיה החלה לעבוד במשרד הבריאות, כאחות בכפרים ערביים. במשך עשרים שנים פתחה וניהלה תחנות לבריאות הציבור בכפרים ג'יסר א-זרקה, אום אל פאחם וכפר קרע, שם ניהלה מאבקים עיקשים ומוצלחים על תנאים בסיסיים הכרחיים, כמו מים זורמים במרפאה, הצורך בחיסון ילדים ועוד. היא למדה ערבית בקורס השנתי בגבעת-חביבה ויצרה קשר טוב ובלתי אמצעי עם התושבים, שהתמיד שנים רבות, גם לאחר סיום עבודתה שם. היא היתה גם אחראית לשירותי הבריאות המועצה האזורית מנשה.

בשנת 1972 הומלצה שרה לקבלת פרס העבודה מטעם המועצה האזורית מנשה, ואף קיבלה את הפרס.

במענית פיתחה שרה וטיפחה את תחום ההכנה ללידה, משנת 1968. היא הדריכה את הנשים ההרות ממענית וממקומות אחרים, והיתה מלווה אותן בעת הלידה בתקופה שבה עוד לא היתה מקובלת נוכחות בני הזוג בלידה. גם בעיסוק זה, אליו התייחסה כאל שליחות ממש, התמידה שנים רבות.

יוסף ושרה הקימו משפחה קטנה, אך לצד שני ילדיהם – רחל ומשה – גידלו ונתנו בית חם להרבה ילדי-חוץ וחניכי חברות נוער, וביתם תמיד המה וסאן והפך למשפחה גדולה ועניפה. קשר חם נשמר בין ילדיהם "המאומצים" של שרה ויוסף ובין בני המשפחה במשך כל השנים.

תקופה לא קלה עברה שרה עם נפילתו של בנה, משה, בשבי במלחמת יום כיפור.

למרות הקושי הנפשי העצום והחרדות הגדולות, המשיכה שרה בעבודתה בכפרים הערביים, וזכתה לתמיכה רבה מהתושבים. היו ביניהם שהתנדבו לנסוע לסוריה ולנסות לברר מה עלה בגורלו של משה. שרה ויוסף פעלו בצורה נמרצת ומתוך מעורבות רבה בועד שקם ופעל לשחרור השבויים, ותמכו במשפחות אחרות, על אף שנפגעו כמוהן, עד שהגיע היום המיוחל והשבויים חזרו הביתה.

עם פרישתה של שרה מעבודתה במשרד הבריאות, בשנת 1980, נכנסה לעבוד במחסן לבגדי ילדים, והתמידה בעבודתה עד שמצבה הבריאותי לא איפשר לה עוד.

שרה הצטיינה באפיית עוגות שטרודל תפוחים, והיתה זו חוויה מיוחדת במינה לראותה מותחת את הבצק הדק והעדין על גבי מפה שנפרשה על אחד משולחנות חדר-האוכל, מבלי שהבצק ייקרע. ומי שזכה לטעום מעוגותיה – לא ישכח את טעמן.

שרה היתה אשה חזקה ועצמאית, ונלחמה על שמירת עצמאותה . היא התעקשה להמשיך ולגור בביתה, למרות שמצבה הבריאותי התדרדר מאד והיא נזקקה להשגחה רצופה. זכתה שרה למטפלת טובה וחרוצה, אדורה, שהתמידה עמה שנים אחדות וטיפלה בה בכבוד ובמסירות, עד יומה האחרון.