הנצחה

חביבה נולדה בשנת 1917 בעיירה פַּנְדִילִיס שבליטא, להוריה מנדל ולאה ליבְּמַן.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כשהיתה תינוקת בת שנה, נהרגה אמה מכדור צלפים. חביבה ואחֶיה גדלו בבית יתומים עד שאביהם התחתן שנית והילדים חזרו הביתה. חביבה אהבה את אמה החורגת, שהיתה אופה עוגות במאפיה, וחייה בבית היו טובים. האב היה אדם מכובד בעיר, ותרם הרבה לצדקה וגמילות חסדים. הוא גם סייע לאם במאפיה, עד שנפטר ממחלה. האם החורגת נספתה בשואה. גם חלק מאחיה של חביבה נספו בשואה. אח אחד עלה ארצה, נשא אשה חרדית והתחרֵד אף הוא, אך שמר על קשר עם חביבה ומשפחתה.

חביבה סיימה בי"ס יסודי וארבע שנות בי"ס תיכון, אליו נאלצה לנסוע למרחק רב מביתה. היא הצטרפה לתנועת השומר הצעיר בשנת 1928 ויצאה להכשרה לקראת עלייתה ארצה ב- 1937. חביבה וחמש בנות נוספות מההכשרה נישאו בנישואי-פיקציה כדי לזכות באישור המיוחל לעלייה, ובאפריל 1939 עלו במסגרת עליה ב', באוניה קולורדו. היא הצטרפה לגרעין ליטאי שהתארגן בקיבוץ שער-העמקים ובסופם של נדודים ומעברים מקיבוץ לקיבוץ הגיעה לראשון-לציון, לקיבוץ "אודים". שם עבדה חביבה בבית החרושת לבירה "נשר", במילוי בקבוקים ואריזתם – עבודה קשה, שתבעה כוחות רבים. כדי להגיע לעבודה היה עליה לנסוע בטרמפים, בתקופה קשה ועוינת, אך פחדה הגדול מפיטוריה דחה כל פחד אחר – מכנופיות ערביות מאיימות שהסתובבו באזור ומנסיעות בטרמפים עם נהגים לא מוכרים. "היה קושי רב למצוא אז עבודה, וכל גרוש היה נחוץ. היה לי חשוב לשמור על מקום העבודה, למרות שצורת העבודה ושיטות הניהול של המפעל לא התאימו לחינוך הסוציאליסטי שלי" – סיפרה חביבה בחוברת שהוקדשה לחברי "אודים". לימים התאחד קיבוץ "אודים" עם קיבוץ מענית שבכרכור, ויחד עלו להתיישבות.

את אהרון טיברגר, שמאוחר יותר עיברת את שמו להראל, הכירה חביבה לראשונה כשבא במשלחת ממענית להתרשם מחברי "אודים" המיועדים להשלמה. כנראה שההתרשמות היתה הדדית, שכן כעבור זמן הקימה עם אהרון משפחה, לאחר שהוא נפרד מאשתו הראשונה, אהובה.

במענית עבדה חביבה בענפי שירות – מטבח, סניטריות ושנים רבות במכבסה. היא היתה כובסת מקצועית, מומחית בהרחקת כתמים עיקשים, ותמיד נכונה ללמוד ולהתקדם, ולהכיר חומרים חדשים ושיטות כביסה מודרניות, ממוחשבות.

בן יחיד נולד לחביבה ואהרון – דוד. חביבה היתה אם חמה ומסורה, ובֵּיתה וליבה החמים היו פתוחים לרווחה גם למרים, בתו של אהרון מנישואיו לאהובה.

למרות שחרדה ודאגה מאד לבנה-יחידה לא הגבילה חביבה את צעדיו, ואיפשרה לו לגדול כילד בריא, עצמאי ומאושר.

משנישא בנה דוד לעדה ממעברות, אימצה חביבה לליבה בחום בת נוספת, וכשנולדו הנכדים הפכה לסבתא גאה וחמה מאד. הנכדים אהבו לבוא לביתה, ומעידות על כך הברכות הרבות והאוהבות שכתבו לה בהזדמנויות שונות.

היא שמרה על קשרים עם חברים וחברות מתקופת נעוריה והמשיכה להתכתב עם חלק מהם במשך שנים רבות.

בקיבוץ לא היתה חביבה ופעילה, אם כי כנראה רצתה להיות יותר מעורבת. בשאלון פנימי שמילאה באחת הפעמים, ציינה בסעיף "תפקידים וועדות" – "לצערי הרב לא הייתי בתפקידים". 

היא התמידה להשתתף בשיחות הקיבוץ וידעה על כל המתרחש. גם לכל פעילויות התרבות היתה מגיעה, ואף יוצאת לטיולים, כל עוד יכלה.

אשה שקטה היתה חביבה, ונדמה היה שהיא חיה בשולי הדברים, אך היא היתה אשת שיחה ואהבה מאד לדבר עם אנשים.  משנכנסת לשיחה עמה, הפתיעה אותך ברוחב ידיעותיה ובהתמצאותה הרבה בשטחים שונים.

בני משפחתה הקטנה של חביבה טיפלו בה במסירות רבה ובאהבה. כשעברה להתגורר בבית "לי ולך" הירבו לבקרה ולהיות עמה וגמלו לה ברוחב לב על אהבתה והתמסרותה להם. משנסגר הבית, עברה חביבה לבית הסיעודי בקיבוץ מעברות, שם חייתה שנים אחדות, וסיימה את חייה בסמוך לבנה דוד ומשפחתו, שטיפלו בה במסירות ודאגו שלא תהיה בודדה.

בשקט חייתה חביבה, ובשקט הלכה לעולמה.

יהי זכרה ברוך.

                                                                                                            31.3.2013