|
חייקה נולדה ב-15.9.1930 להוריה אברהם ואיטה סְטְרוֹסְמן, בעיירה סוקולוב פודָלְסקי שבפולין. לאביה היתה חנות לנעלים ואמה היתה עקרת בית וטיפלה בשלושת הבנות. בבית לא התנהלו חיים יהודיים מסורתיים ולא היה קשר רב ליהדות בכלל. היחסים עם הגויים בעיירה היו טובים, אף כי כילדה פחדה מהם.
חייקה למדה בבית-ספר יסודי עד גיל 9, והפסיקה את לימודיה בגלל פרוץ מלחמת העולם השניה. המשפחה עברה לגיטו וחייקה איבדה את אמה מיד בתחילת המלחמה. גם אביה ואחות אחת נספו בשואה. חייקה ציינה לא אחת כי כל חוויות הילדות שלה קשורות בהישרדות במלחמה ובתלאות הרבות שעברה, אולם לא פירטה ולא רצתה לדבר על כך. בתום המלחמה נאספו יתומים יהודיים ששרדו לבתי יתומים. ביניהם היתה גם חייקה. שליחים מארץ ישראל טיפלו ביתומים וריכזו אותם לקבוצות על מנת להעלותם ארצה.
חייקה צורפה לקבוצה של "השומר הצעיר", שעם הזמן הגיעה למענית והפכה לחברת "ניצנים". בגרמניה פגשה לראשונה את ישראל, שלימים הפך לבן זוגה ושותפה לחיים. במחנה המעבר למדו הנערים והנערות עברית, עסקו בפעילות ספורטיבית וניסו לשקם את חייהם שנהרסו במלחמה. בערב פסח שנת 1947 עלו קבוצות נערים על האוניה "תיאודור הרצל", בדרכם לארץ. תלאות המלחמה לא הסתיימו עדין עבורם. האוניה נתפסה ע"י הבריטים ולאחר קרב קשה נשלחו המעפילים למחנה הסגר בקפריסין. שוב מצאו עצמם מאחורי גדרות, מאויימים על-ידי חיילים בריטיים ששמרו עליהם. שמונה חודשים שהו בקפריסין, במסגרת מחנה נוער מסודר ומאורגן, עסקו בפעילויות שונות ולמדו עברית.
בדצמבר 1947 עלו בעליה לגלית והוכנסו למחנה המעבר בעתלית, ממנו נשלחו לקיבוץ מענית. הנערים הגיעו למענית ערב מלחמת השחרור, ומיד שובצו בעבודות ההתארגנות למלחמה – חפירת תעלות, שמירה ועזרה בכל אשר נדרש. במקביל גם למדו ועבדו בענפי הקיבוץ. עם פרוץ המלחמה פונו הנשים והילדים לפרדס חנה, אולם חניכי חברת הנוער נשארו במקום ושימשו כרצים בין העמדות, כשהם מביאים תחמושת, מזון וידיעות.
"הרגש החזק ביותר שזכור לי מהימים ההם היה פחד" – סיפרה לימים חייקה. "כעסתי על שלא פינו גם אותנו אך הפחד היה העיקר, והוא התחבר לפחד שידעתי מהמלחמה הקודמת. לא יכולתי אפילו להרגיש גאווה על העזרה החשובה שהושטנו לחברי הקיבוץ במלחמת ההישרדות".
בקיץ 1949 הסתיימה תקופת חברת הנוער והנערים הפכו לגרעין נח"ל ששירת במענית. בתקופת היותם בחברת הנוער העמיקו הקשרים בין חייקה וישראל והאהבה פרחה. בתום שנה מסיום הלימודים נישאו בני הזוג הצעירים, שכמהו מאד למשפחה משלהם, לאחר שאיבדו את משפחותיהם בשואה.
בשנת 1953 נולד אבי, בנם הבכור של חייקה וישראל. לאחר הולדתו החלה חייקה לעבוד עם ילדים ובמשך שנים היתה מטפלת אהובה ומסורה, שטיפלה בילדים בגילים שונים. שלוש שנים אחרי אבי נולדה דפנה. גידול הילדים בבית תינוקות ובבתי ילדים היה מאד קשה וזר לחייקה . היא נאלצה לקבל את דין התנועה, אבל סבלה מאד וחרדה כל הזמן לילדים. עם הזמן, בעיקר הודות לעבודתה כמטפלת, הסתגלה קצת יותר לחינוך המשותף וילדה עוד שני ילדים – עירית ויובל בן הזקונים, שגידולם כבר היה יותר קל עבורה, גם הודות לתנאים שהשתנו לטובה.
בתקופת מלחמת ששת הימים נבחרה חייקה להיות סדרנית עבודה והתמודדה עם התפקיד הקשה כאשר ישראל מגוייס עם רבים אחרים, והיא מטופלת בשלושה ילדים צעירים. בסיום התפקיד החלה לעבוד במטבח של המוסד החינוכי, שם כיהנה גם כאקונומית. כעבוד כמה שנים חזרה למענית ושימשה אקונומית במשך 3 שנים, ובסיומן חזרה לקדנציה נוספת כאקונומית במוסד. "זו היתה תקופה נפלאה בחיי" – אמרה חייקה. "אהבתי את התפקיד, ובעיקר אהבתי את הנערים והנערות ורציתי לפנק אותם".
חייקה המשיכה לעבוד שנים רבות במטבח של מענית כמבשלת. עד היום זוכרים חברי הקיבוץ – רובם הילדים-של-אז - את פשטידת הגבינה הנפלאה של חייקה, שהוגשה בחדר האוכל מדי יום שישי. לימים ניאותה חייקה לגלות את המתכון ובבתים רבים כיום יש לפשטידה עדנה. גם עוגות הפרג המפורסמות שלה ועוגות השמרים עוררו זכרונות מזילי ריר שנים רבות. בהיותה אקונומית הנהיגה חייקה אפיית עוגות שחולקו לרווקים וליחידים מדי יום שישי.
בשנת 1986 הוקמה במענית ה"אופנית" – מרכז קטן להלבשה – וחייקה נבחרה לנהל את המקום. לא היה לה כל נסיון מוקדם בניהול חנות, אך נסיונה הרב כאקונומית הכשירה היטב לניהול משא ומתן עם ספקים. היא שילבה את ניהול החנות עם עבודה חלקית במטבח. כשישראל נפטר בשנת 1989 השקיעה חייקה הרבה מזמנה ומרצה ב"אופנית", שסיפקה לה מפלט מהבית הריק ומגעגועיה העזים לחברה-לחיים.
לחייקה היה לב גדול וחם והיא מאד אהבה לעזור לאנשים לשמח אותם. היא לא חסכה במאמצים להשיג משהו שחבר או חברה רצו, ולא היה מצוי ב"אופנית". זכרונה היה מדהים. היא הכירה כל פריט בחנות וידעה בעל-פה את מחירו.
חייקה וישראל הקימו וגידלו משפחה לתפארת. ארבעת ילדיהם היו מאד קשורים להוריהם ומאד קשורים זה לזה. היא זכתה לשנים-עשר נכדים וחמישה נינים. ביתה של חייקה היה המרכז המשפחתי ומדי שבת נאספו בו הילדים והנכדים לארוחה משפחתית.
נכדתה הגר כתבה עליה בעבודת ה"שורשים" שהכינה בהיותה בת 12: "סבתא חייקה הוא אשה דאגנית שאכפת לה מכל אחד במשפחה. אני מאד אוהבת אותה והבית שלה זה מקום שאני אוהבת לבוא אליו ולהיות בו".
עם הזדקנותה הורע מצבה הבריאותי של חייקה והיא נזקקה לסיוע ותמיכה. מכיון שמרכז הבריאות במענית נסגר, עברה חייקה מרצונה להתגורר בבית הסיעודי שבברקאי, סמוכה לבנה הבכור אבי ומשפחתו וקרובה עדין גם לקיבוץ מענית, אליו היתה מגיעה לביקור כל עוד עמדו לה כוחותיה.
ילדיה נהגו לומר לה במסגרת פגישותיהם המשפחתיות התכופות: "את האשה הכי עשירה בעולם, אמא. תראי איזו משפחה גדולה, אוהבת ומלוכדת יש לך, ואת המלכה של כולם"! ואכן, כזו היתה.
חייקה סיימה את חייה ביסורים, אך מוקפת בהרבה אהבה וחום, שהוחזרו לה ביד רחבה ונדיבה על כל מה שנתנה בכל השנים.
נוחי בשלום על משכבך, חייקה, באדמת מענית – ביתך כל השנים, סמוכה לישראל אשר אהבת.
1.8.2013
|