יורם נולד ב-3.6.1946, בן שני להוריו אריה ומניה חצור. מילדותו גילה חוש מוסיקלי מפותח והתעניין מאד במוסיקה קלאסית. הוא למד נגינה בכינור אצל המורה הותיק אריה תלמי, והתמיד לנגן שנים רבות. יורם ידע על פה מאות יצירות ובחדרו התנגנה תמיד מוסיקה קלאסית, כשהוא מלווה בקולו קטעים שלמים. הוא גדל והתחנך בקבוצת "דרור", היה ילד מופנם במקצת ולא בולט מבחינה חברתית, אבל תמיד היה חלק מהקבוצה. המחלה התפרצה אצלו בהיותו בכיתה י'. התחילה תקופה ארוכה של אשפוזים תכופים, כשבין תקופת אשפוז לתקופת אשפוז ניסה לחזור למסגרת החברתית - קבוצת "חבצלת" שבמוסד החינוכי. במשך מעל עשר שנים עבד יורם בענף הבננות במענית, והיה לו קשר טוב עם צוות העובדים. במיוחד טיפח אותו ראובן כהן, הבננצ'יק הותיק, שדאג לו וליווה אותו בכל תקופת עבודתו בבננות. יורם היה מאד קשור לאביו אריה, אשר טיפל בו במסירות רבה ולמעשה הקדיש לו את חייו. הוא ניסה ליצור קשרים גם עם דני אחיו, שהיה לו מאד חשוב, אך לא זכה לשיתוף פעולה מצידו. גם יצחק פרי, הפדגוג הותיק, שהיה מחנכו בכיתות היסוד, היה דמות מאד משמעותית בחייו של יורם ובמשך שנים רבות ליווה אותו וניסה לעזור לו. עם הזמן החמירה מחלתו והוא אושפז לתקופות ארוכות יותר בשער מנשה, אך תמיד ראה במענית את ביתו, והיה מבקר בקיבוץ בכל הזדמנות שניתנה לו. בתקופה מסויימת גם השתלב בעבודה ב"בית רקפת" והיה מגיע מדי יום לכמה שעות. ליורם היה חוש אסתטי מפותח. הוא הקפיד על לבושו והופעתו, ביתו היה נקי ומסודר ודירתו היוותה עבורו עוגן חם במענית. במיטבו היה אדם מסביר פנים ומנומס, שתמיד הקדים שלום למי שפגש בדרכו על מדרכות הקיבוץ והתעניין בשלומו. כשהיה בעיצומו של התקף המחלה היה זועף, מסתגר בעצמו ומתנכר לסביבתו עד יעבור זעם. היה לו קשר טוב עם אחדים מחברי הקיבוץ, שבמשך כל השנים ליוו אותו וסייעו לו להתמודד עם הקשיים. קיבוץ מענית ומוסדותיו עשו את המירב כדי להיענות לצרכיו ולהקל עליו את הבדידות שהמחלה כפתה עליו. נקודת אור חמה בחייו היה המלווה שהוצמד לו, נמרוד שני, אשר היה לו מעין אח בוגר, והתייחס אליו בכבוד ובאנושיות רבה.
הוא שמר על קשר עם בן-דודו אריק ומשפחתו והיה מתקשר אליהם אחת לשבוע. גם ביום מותו התקשר בבוקר וסיפר לאביטל כמה טוב הוא מרגיש במקום החדש שאליו עבר וכמה הוא מרוצה, ואחרי הצהרים, באותו יום, נדם ליבו. יורם, שתמיד רצה לחזור למענית , ביתו, זוכה להיטמן באדמתה, אך הוא כבר לא ידע זאת.
יהי זכרו ברוך.
הוקרא על ידי דליה אשד, נכתב על ידי רינה ברקת 27.4.2014
|
הופמן (שם חיבה שקראתי לו, כשמו המקורי) היה חלק נכבד מחיי בשנים האחרונות. ליוויתי אותו סביב השעון, כל רגע. גם בטלפונים בשעה הלא שגרתית, שאלתי אותו: "זה דחוף"? "כן", הוא ענה. "אני בא מיד ונוסעים למיון" – עניתי לו. אני שומע צחוק מתגלגל מעברו השני של הטלפון. הוא קלט את ההומור (וזה לאחר שטען שאין לו חוש הומור...). השתמשנו הרבה בהומור האבסורד כדי לתת מענה קל והומוריסטי ל"שאלות גורליות" שהיו עולות... "אחרי מות קדושים אמור" זו לא קלישאה. יורם אמנם לא היה קדוש, אבל בהחלט היה איש תם וישר, טוב לב, מזהה חולשה ומצוקה בסביבתו ומיד אץ לסייע. שתי דוגמאות: שכנו לחדר היה חֵרֵש וחסר אונים, ולא תמיד מצליח לשמור על היגיינה. יורם, שהיה מאד רגיש לכך, היה מסייע לו ובהוסטל ידעו שהוא "יעשה את העבודה" ויהיה "אח רחמן" שלו. שכן אחר לחדר ניסה להתאבד וחתך את ורידיו. לאחר טיפול והסתכלות החזירו אותו ליד יורם, כי ידעו שביכולתו להכילו ולתמוך בו. אני אומר במפורש: הוא לא "נגאל מיסוריו" – היו לו חיים עשירים ומלאים בנסיבות האלו של חייו. ידענו יחד למצות ולהדגיש את נקודות החיוב וההנאה של היומיום. מוסיקה קלאסית טובה – ידען מופלג, בריכה טיפולית (הידרותראפיה), מסעדה טובה, ועוד, ועוד. יורם ניחן בתבונה רבה, שסייעה לו לקבל את הגזירה של יציאה מהקיבוץ, כי הבין שהבדידות יכולה לשכון בכל מקום, אפילו בקיבוץ, שלכאורה מקום של חברה מכונסת ולא מופרטת רגשית או נפשית. הצלחנו להבין שעם יציאתו ממענית הוא חוזר אליה יום-יום, ל"בית רקפת", בשירותים השונים שהוא מקבל: מרפאה, מרפאת שיניים, כלבו, מכבסה. נפגש עם האנשים שהוא מכיר, ומפיג בכך את בדידותו לעומת הימים שהיה סגור בדירתו במענית. אני יודע שקשה להבין איך אפשר להביא רסיסי אושר לאדם חולה כזה, אבל החיים מורכבים מרסיסים קטנים וכמו אור של נר ל, שלא מודדים בקילווטים, כך רסיסי טל, רסיסי חיים, לא מודדים בתחנה מטראולוגית.
יהי זכרו ברוך. נמרוד שני (המלווה של יורם)
שירו של ח.נ. ביאליק, שהוקרא בלוויה ע"י נמרוד:
אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי: "הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד; קדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶה, וְשִירַת חַיָיו בְאֶמְצַע נִפְסְקָה; וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ – וְהִנֵה אָבַד הַמִזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד! וְצַר מְאד! הֵן כִנּוֹר הָיָה-לּוֹ – נֶפֶשׁ חַיָה וּמְמַלְלָה, וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵי דַבְרוֹ בוֹ אֶת-כָל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִיד לוֹ, וְכָל-הַנִימִין יָדוֹ דוֹבְבָה, אַךְ רָז אֶחָד בְקִרְבּוֹ הִכְחִיד, סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְעוֹתָיו פִזְזוּ, נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְאֲרָה, אִלְמָה נִשְאֲרָה עַד-הַיּוֹם! וְצַר מְאד, מְאד! כָל-יָמֶיהָ זָעָה נִימָה זוֹ, דּוּמָם זָעָה, דּוּמָם רָעֲדָה, אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ, כָמְהָה, צָמְאָה, עָגְמָה, נִכְסְפָה, כַאֲשֶר יֶעְגַם לֵב לַמְזֻמָן לוֹ; וְאִם-הִתְמַהְמַהּ – בְכָל-יוֹם חִכְתָה-לּוֹ וּבִנְהִימָה טְמִירָה שִוְעָה-לּוֹ – וְהוּא הִתְמַהְמַהּ אַף לא-בָא, אַף לא-בָא! וְגָדוֹל מְאד, מְאד הַכְאֵב! הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵ י נֶ נּ וּ עוֹד, וְשִירַת חַיָיו בְאֶמְצַע נִפְסְקָה; עוֹד שִיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ, וְהִנֵה אָבַד הַמִזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד!"
|