הנצחה

בני שוורץ, ז"ל

בני נולד ב-  18.5.1953 להוריו יושקו ולאה שוורץ בקיבוץ מענית, אח צעיר לדליה ונורית. הוא גדל בקבוצת  "דגן", שהורכבה מאיחוד של שלוש שישיות והיה הילד הצעיר בקבוצה. מיצוּבוֹ והיותו קטן-קומה השפיעו במידה רבה על התפתחותו כילד שקט ולא מתבלט. הוא אהב ספורט, אך כילד קטן-מימדים לא היה ספורטאי.  גם בתקופת המוסד לא התבלט בני מבחינה חברתית ולימודית אך הוא היה מהמעטים שלמדו נגינה, ובחר בכינור על אף שהיה זה כלי קשה ותובעני מאד. שינוי משמעותי חל בו כשהחל לצמוח והפך לאחד הגבוהים בקבוצתו. הוא החל לעסוק בתחומי ספורט שונים, ובעיקר שיחק כדורעף. בסיום לימודיו במבואות עירון התגייס לצבא בנובמבר 1971 ושירת בחטיבת השריון. תחילה עבר טירונות ברפיח, אחר כך קורסים מקצועיים, קורס מפקדי טנקים ולבסוף יצא לקורס קצינים ביחד עם גדעון גרואג, ידידו וחברו-לקבוצה.

ב-5.6.1973, ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים נקראו צוערי קורס הקצינים לרדת לקו, בעיצומן של ההכנות למסדר סיום הקורס.  הם קיבלו בעל-פה  מהרמטכ"ל את מינויים לקצינים. בני נשלח עם כמה קצינים נוספים לחזק את הקו הקדמי. באומץ רב נלחם כשהוא מפעיל טנק שחובר מחלקי שני טנקים פגועים, עד שקיבל טנק תקין והצטרף לגדוד. הוא חצה את התעלה והגיע עם גדודו לקילומטר ה-101 מקהיר. שם נשאר והיה החייל האחרון שיצא מהקו והגיע הביתה לחופשה אחרי חודשיים. את דרגות הקצונה קיבל בני כשהוא כבר קצין תקופת השירות בצבא, ובמיוחד החוויות הקשות של מלחמת יום הכיפורים, עיצבו וחישלו את בני והוא חזר מהצבא אדם אחר.

עוד בהיותו במוסד עבד בני בענף הבננות  ואחרי השחרור מהצבא חזר לענף לתקופה מסויימת, עד שנקרא לתת את חלקו בעבודת הייצור בגלעם.  בתקופה זו נקרא בני  לצאת לפעילות תנועתית ויועד לו תפקיד של ראש קן. הוא נענה לדרישת התנועה, אך מוסדות הקיבוץ התנגדו בגלל חיוניותו לעבודה בגלעם. בסיום שנת התורנות בייצור יצא ללימודי הנדסאות, תעשיה וניהול במדרשת רופין למשך שנתיים. בתום הלימודים החל לכהן כמנהל הייצור בגלעם, לצידו של דב ביס, ז"ל.

 בני היה  בעל חוש צדק מפותח ותודעה פוליטית וכבר בשנת 1979 נבחר לריכוז הועדה הפוליטית, תפקיד שבאופן מסורתי היה עד אז בידי חברים ותיקים יותר. 

בשנת 1980הוחלט במענית על קליטת גרעין של חניכי השומר-הצעיר. צוות מדריכים בראשותו של אורי עתיר לקח על עצמו את המשימה והתפצל בין ארבעה קיני-תנועה גדולים, על מנת לגייס מהם חניכים לגרעין. בני ורוני גורן פעלו באשדוד. הפעילות נעשתה בעיקר בסופי שבוע, בהתנדבות, אחרי העבודה המאומצת בגלעם.

בני היה מאד מעורב ופעיל בישיבות הצוות ובשטח ויצר קשרים טובים עם החניכים. איפיינו אותו כושר ארגוני וחוש פדנטי, והוא הקפיד על הליכה לפי הכללים שהצוות, הקיבוץ והתנועה קבעו. 

בסוף שנות השבעים הכיר בני את רות זיגמן, מתנדבת שוויצרית במענית, והתפתח ביניהם סיפור אהבה. בשנת 1981 נסע עם רות לשוויץ כדי להכיר את משפחתה ולהינשא שם. הקמת משפחה עם מתנדבת לא היתה דבר פשוט והדבר דרש כוחות, נכונות ויכולת להתמודדות עם הקשיים. משפחתו של בני קיבלה את רות לחיקה בחום והדבר הקל על קליטתה במענית.  בדצמבר 1982 נולד בנם הבכור רוני וכשלוש שנים אחריו נולד הבן השני, רפי.  אהבה גדולה היתה בין בני לרות וביחד התמודדו עם הקשיים שעמדו בפני זוג מעורב, עם הלבטים איפה לחיות וכיצד לגדל את ילדיהם. רות התקשתה מאד להשלים עם הלינה המשותפת ורצתה את הילדים איתה בבית. הקיבוץ עדין לא היה מוכן למעבר ללינה משפחתית והתהליך היה רק בראשיתו. בני הבין לרצונה ותמך בה והם היו בין המשפחות הראשונות שלקחו את ילדיהן ללינה בבית, בטרם החל תהליך המעבר המסודר של כולם. משנדרשו המשפחות שלקחו את ילדיהן ללינה בבית להחזירם לבתי הילדים, החליט בני, ביושרה שאיפיינה אותו, לכבד את רצונה של רות שילדיהם ישנו בבית ולעזוב את הקיבוץ, כדי לא לזעזע את המערכת. במשך כשנה התגוררו ברחובות, שם עבד בני בחברת "פאקא" לייצור שמרים, ואחר-כך נסעה המשפחה לשווייץ, כדי לנסות לחיות שם. בשוויץ עבד בני כמנהל ייצור בחברה לייצור שוקולד, אך הרגיש חוסר שייכות בנֵיכר והוטרד מאד מגילויי האנטישמיות שחווה בשוויץ. בתום חמש שנים מעזיבתם את הקיבוץ החליטו בני ורות לשוב למענית, ובשנת 1993 אכן חזרו. בני החל לנהל את בית האריזה של "גלעם", והתמיד בתפקידו זה כמה שנים, עד שעבר למחלקת תכנון, פיקוח וייצור בגלעם, שם עבד עד החודשים האחרונים, כשנאלץ להפסיק מחמת מחלתו.  

עם שובו לקיבוץ, בוגר יותר ובעל נסיון חיים, התבלט בני כאדם רודף צדק ובעל יושרה אישית, אשר אינו דורש ומצפה מאחרים את שאינו דורש מעצמו. בני לא חשש להביע את דעתו ולהיאבק עליה גם כשהיה במיעוט – דבר שקרה לא אחת. הוא לא היה איש של פשרות. ישר כסרגל, כפי שמעידים עליו מכיריו ומוקיריו. הוא לא עיגל פינות ועמד על דעותיו, ועל כך שילם לא פעם מחיר כבד. היה בעל תודעה חברתית, נטל חלק במבצעים חברתיים בעלי אופי לאומי, והיה פעיל מאד בפעולות למען שחרורו של גלעד שליט.  

בשנת 2007 נבחר ליו"ר ועדת הביקורת ולאחר 3 שנות כהונה בתפקיד נבחר לתקופה נוספת של שלוש שנים. וכך נכתב, בין השאר, בפניית ועדת המנויים לחברי הקיבוץ לאשר את בחירתו לתקופה נוספת:  

 "אנו חושבים כי בני מבצע היטב את תפקידו. עם הועדה והמבקר, ויוזם בקרת נושאים רלוונטיים לקיבוץ ולענפים. בני למד והתמחה בתחום והוביל את הסדרת וחידוש תקנון הביקורת של מענית...  בולט אצל בני שהוא בעל דעה עצמאית ונפרדת מול ממלאי התפקידים הפעילים ועם זאת מקיים עמם תקשורת עניינית ומקדמת".

לפני ארבע שנים התגלו סימנים ראשונים למחלתו, אך לא זוהו במלוא ממאירותם. רק בינואר השנה התפרצה המחלה במלוא עוצמתה ובני החל במאבק הישרדות, כשהוא מקבל טיפולים חדשניים וקשים, שחלקם התאימו לו וחלקם נדחו על-ידי גופו.  בשבועות האחרונים לחייו עבר לבית הסיעודי בעין-שמר, שנתן תשובה הולמת למוגבלותו הרבה כתוצאה מהמחלה.  רות והילדים ואחיותיו היו לצידו כל הזמן, תמכו בו וחיזקו את ידיו במאבקו לחיים, עד כי הוכרע בידי המחלה הנוראה.

יהי זכרו ברוך.

17.9.14

פרידה שלא על מנת להיפרד

בני תמיד היה האח הקטן שלי אפילו אם לפעמים נהג כאח גדול ואחראי.

11 שנים הבדילו בינינו.  לא גדלנו יחד, כי כשנולד כבר הייתי נערה ובחינוך של הימים ההם, הביקורים בבית ההורים היו קצרים ונפגשנו מעט.

 לא היינו ידידי נפש, אבל תמיד היינו אחים, תמיד אחד בשביל השני.

אני מנסה להיזכר בתמונות מהעבר:

בפעם הראשונה כשהיה בן שנתיים, התיישב על עקרב צהוב.  יומיים היה בלי הכרה ואנחנו היינו בחרדה גדולה עד שהתיישב וחייך חיוך ראשון.

במלחמת יום הכיפורים חודש ימים לא שמענו ממנו, ולא היתה סוף לחרדה, עד שחזר מגודל, פרוע רזה, יפה ועייף מאד.

כשבאתי לבקר את המשפחה בשוויץ, נסענו שנינו לטייל בנופים המרהיבים של שוויץ, אוסטריה וגרמניה טיול יפהפה וחברה נעימה.  וכשחזרנו זכיתי לאירוח מושלם מרות וממנו.

אני זוכרת איך בא לחלץ אותי בלילה, כאשר נתקעתי עם המכונית בכביש שש, ואל מי יכולתי להתקשר אם לא אליו? והוא בא מיד זריז ועניני.

 כולנו, אם היינו צריכים עזרה פיזית כלשהי או עצה טובה, תמיד היה למשענת בשבילנו, לי, לנורית, ולמשפחות המתרחבות שלנו.

בני, האח שלי, היה ישר כסרגל, אמין, כעסן גדול, דעתן, תמים ורגיש, מעורב חברתית ופוליטית, שהאמין תמיד שאפשר לתקן את העולם. אבל בעיקר בעיקר, היה חבר, בעל ואבא מסור עד בלי די.

בתקופה האחרונה מאז התפרצה המחלה במהירות, הבנתי שאין תקוה,  וגיליתי עד כמה הוא אהוד  ונגע בכל כך הרבה אנשים. 

רבים עטפו אותו בחיבה והערכה עד ימיו האחרונים ואני מודה להם על כך.

בשם המשפחה, אני רוצה להודות לצוות המרפאה ובמיוחד  לד"ר רקפת, שהייתה בשבילנו ביום  ובלילה, במהירות ובסבר פנים יפות, ניסתה לעזור ולעודד עד כמה שיכלה. לעובדי גלעם  ולגלעם, ביתו השני, במיוחד ליעקב ברג שעזר בכל מטלה גדולה וקטנה בלי שנתבקש, תמך ברות  ובבנים בשעותיהם הקשות. לצוות החממה בעין-שמר, ביתו הפוליטי, ובראשם אביטל. לחברי ילדותו הנאמנים, גדעון, ירון ויובל, לחבריו מהצבא, שאליהם היה קשור כל כך והם אליו.   

תודה לצוות בית דורות בעין שמר, שניסו להקל עליו כמה שיכלו את תקופת חייו האחרונה.

תודה לכל החברים הרבים שביקרו תמכו ועודדו, לא את כולם פגשתי או הכרתי, וגם שכחתי. אתכם הסליחה, אבל דעו שעזרתם לנו מאוד ובעיקר בעיקר לבני.

אני רואה לנגד עיני את העיניים החומות והטובות שלו. כל כך קשה להיפרד, אבל אתה נשאר בליבנו.

 דליה

פינה לזכרו של בני שוורץ שהוקמה בפינת ירמי על יד אבי ברזילי ובתמיכת בני קבוצת אמירים