קיבוץ מענית (רגיל)

הנצחה

דף הבית > הנצחה
 
 
חפש

שולה נוימן

  • תאריך לידה
  • 16/09/1954 
  • תאריך לידה עברי
  •  
  • תאריך פטירה
  • 15/10/2014 
  • תאריך פטירה עברי
  •  
  • מקום קבורה
  • קיבוץ מענית 

שולה נוימן, ז"ל


שולה נולדה ב-16.9.1954 בחדרה, להוריה מאיר ושושנה ליטמן. המשפחה התגוררה בשיכון ברנדס  והאב עבד בדאר, שלימים הפך לחברת "בזק".  האם היתה עקרת בית וטיפלה בשלושת בנותיהם ובעוד שלושה ילדי אומנה.

שולה למדה בביה"ס "צפרירים" שבברנדס ובהיותה בת שש-עשרה יצאה ללמוד טיפול בתינוקות ב"ויצו" תל-אביב.  בסיום לימודיה ב"ויצו"  התגייסה לצבא ובתום שנות השירות נישאה לאריה אורון.  שני ילדים נולדו לשולה ואריה – אייל ומירב. למרות היותה אם צעירה לשני ילדים עשתה שולה השלמות בלימודיה והפכה לאחות מעשית שעבדה במחלקת הילדים בבית-החולים "הלל יפה".    גם לאחר גירושיה מאריה המשיכה לעבוד כאחות מעשית ולגדל את שני הילדים.

תלמידה שלמדה נהיגה אצל אבי נוימן, מורה ותיק לנהיגה, שהיה אז אלמן ואב לארבעה ילדים, הכירה בינו ובין שולה, וההיכרות הפכה לסיפור אהבה.  בשנת 1979 נישאו שולה ואבי ושולה ושני ילדיה עברו למענית. לא קל היה לשולה, הצעירה מאבי ב-15 שנים, להתמודד עם המשימות הגדולות והקשות שעמדו לפניה: הקמת משפחה אחת משתי משפחות  שלהן שישה ילדים ביחד, והסתגלות לשיטת החינוך המשותף הזר לה לגמרי. לא פשוט היה להכניס שני ילדים, שגדלו מלידתם בבית אחד עם אמם, ללינה בבתי הילדים ובמקביל להכיר, להתקשר ולגדל את  ארבעת ילדיו של אבי. וכעבור שנתיים, בשנת 1981, ללדת את עדן, בנם המשותף.

הקליטה בקיבוץ לא היתה פשוטה.  הקיבוץ בימים ההם לא היה פתוח מספיק וערוך למשפחה מורכבת וגדולה כמשפחת נוימן. התנאים בבית שהקצה הקיבוץ למשפחה היו קשים , והצפיפות הגדולה לא הקלה על ההסתגלות ההדדית של בני ובנות שתי המשפחות אלה לאלה.   אבל האהבה והרצון החזק של שולה ואבי שהקשר ביניהם יצליח וששתי המשפחות תהפוכנה לאחת – גברו על הקשיים.  עם הזמן גם שופרו תנאי החיים של המשפחה, הילדים גדלו והחיים נעשו פחות קשים.

עם בואה למענית עבדה שולה כמטפלת בבתי ילדים וכעבור כמה שנים  היתה אקונומית במטבח של "מבואות עירון". בסיום תפקידה זה עברה ל"גלעם" ושימשה מזכירתו של מנהל המפעל. בתפקיד זה כיהנה כשנתיים ואחריהן עברה לעבוד במפעלי "גרנות" – תחילה כמזכירה ב"אמבר" ואחר-כך ב"קירור". בתקופת עבודתה כמזכירה ב"גרנות"  הפיקה גם את העלון הפנימי של המפעלים ובנוסף,

היתה מגיעה ביוזמתה, מספר פעמים בשבוע, בשעות הערב, לצריפו של מרכז המשק במענית, מתאמת עבורו פגישות, מדפיסה מכתבים ומתייקת, וכל זה לאחר יום עבודה מלא ובשעות שבהן רוב האנשים כבר מבלים בבתיהם, עם משפחותיהם.

עם סיום עבודתה כמזכירה ב"גרנות" החלה לעבוד במט"י -מרכז לטיפוח יזמות שהיה במתחם "גרנות", המשיכה בחברת כח האדם "אוֹ.אַר.אֶס" וסיימה את קריירת העבודה שלה כמזכירה ב"עמל סיעודית", שם עבדה עד שמחלתה גברה ואילצה אותה לפרוש.

שולה היתה אשה פעלתנית וחרוצה מאד.  היא אהבה וידעה לבשל ולאפות וגם עסקה בתחביבה – איסוף פריטי ריהוט ישנים, חידושם וצביעתם והפיכתם למשהו חדש ומלבב. היא אהבה טיולים ומוסיקה, בעיקר ג'ז. היתה פעילה בועדות שונות – ועדת תרבות, ועדת מוסד ועוד, ותמיד התנדבה לעזור באירועים ובארגון חגים.

נשית ואסתטית היתה שולה והקפידה מאד על הופעתה. תמיד לבושה כצו האופנה וכטעמה, מקפידה על תסרוקתה וחזותה, עד ימיה האחרונים.

לשמונה-עשר נכדים זכו שולה ואבי במשותף . שולה אהבה מאד את נכדיה והיה לה קשר טוב איתם.  כל עוד מצבה הבריאותי איפשר זאת סייעה מאד בטיפול בנכדים שבמענית. 

המחלה הנוראה נפלה על שולה ומשפחתה כרעם ביום בהיר. שולה - במיטב שנותיה, חיונית ופעלתנית, לא היתה מוכנה להיכנע לגזר הדין ונאבקה ככל יכולתה.  היא לא היתה לבד במערכה.  חברותיה הרבות של שולה במענית עמדו לצידה ולצד המשפחה בכל תקופת מחלתה, עם עליותיה ומורדותיה, ולאורך כל היממה  תמיד היתה איתה מישהי, להקל עליה ועל אבי להתמודד עם הכאבים והמוגבלויות שנכפו עליה, עד שכלו כוחותיה והיא הוכרעה.

תנחומים למשפחה, שידעה כבר שכול בעבר, וצריכה להתמודד שנית עם האבדן הכואב של אם המשפחה.

הלילה נגאלה שולה מיסוריה. יהי זכרה ברוך.

                                                                                                                        15.10.2014

 

 

                          

אוקטובר 2014
הספד לשולה נוימן

שולה אהובתי. זה כבר זמן רב ,אולי רב מידי, שאיני נוהג לפקוד את בית הקברות במענית בהלוויות של חבריי קיבוץ.
מאז האסון שפקד אותי נמנעתי מלהגיע ,זה קשה לי מנשוא.
היום באתי ולא הרשיתי לכאביי ופחדי מהמקום הזה לא לעמוד כאן היום ולהיפרד ממך.
אין לי כול ספק, כפי שאני מכיר אותך, אם לא הייתי בא הייתי חוטף ממך כהוגן ובצדק.
זה שנים רבות שאנו בקשר חברי. הקשר, כמו כול קשר, היו בו עליות והיו בו מורדות, אבל בינינו - לטוב ולרע - הכול היה על השולחן.
כשאני מאמץ את זיכרוני היטב בעצם נקשרנו דרך הקשר שלי עם אייל, עת עבדתי אתו בקבוצת איילה. כבר אז לא יכולתי וגם לא רציתי להסתיר את חיבתי המיוחדת לאייל ואת, שקשיי קליטתך בקיבוץ, כמו קשיי קליטתם של ילדייך, ליוו אותך, ראית בקשר המיוחד שלי עם אייל קרן אור.
לימים גילינו יחד שיש בינינו הרבה דמיון שעיקרו הוא, בעצם, מוחצנות-יתר, פעם אמרת לי שאת אוהבת אותי כי אני כמוך: צועק כשאני כועס, צוחק כשאני שמח ובוכה כשאני עצוב, נדמה לי שיחד יכולנו לכתוב מקאמה בגנות האיפוק.
כשהייתי מזכיר קיבוץ קיבלתי החלטה שהייתה מאוד פשוטה עבורי ומאוד משמעותית עבורך. אני זה שהחלטתי לקבל את בקשתך ולהעבירך לדירתך הנוכחית . באמת שזאת לא הייתה בעיה עבורי כמזכיר, אבל לך העניין היה חשוב מאוד ותמיד טרחת לפרגן לי ולהזכיר כמה החלטתי זו עשתה לך טוב.
לאחר מכן נפגשנו ב"גרנות" ומסיבה שאני לא זוכר אותה במדויק, כרגיל, הייתה מתיחות כלשהי בינינו, יום אחד נכנסת למשרדי ובלא אומר ודברים חיבקת אותי נישקת אותי בחום גדול ואמרת לי אני כל כך גאה בך! אני כל כך גאה שסוף סוף חבר ממענית נושא בחצר "גרנות" במשרה בכירה! נמסתי ברגע ואהבתי אותך כל כך. מאז ועד היום לא הייתה כל מתיחות בינינו, רק חברות נטו.
לא מזמן קראת לי ולמושיקו אחיך על מנת שנעמוד לצידך ונחתום כעדים בעת חתימתך על הצוואה, מכולם, כעד על צוואתך, בחרת בי. זו הייתה אמירה חזקה מאוד עבורי והיה ברור לי שאת מבינה כי זה הסוף.
למעשה זה שנים רבות שאנו בחברות הדוקה, את, שולה, תמיד התעניינת, תמיד פרגנת ותמיד נתת לי להבין שאני משמעותי עבורך, ודעי לך שזה היה הדדי.
כאשר נודע דבר מחלתך טרחתי להגיע אלייך ולהפוך את העצב לצחוק. השתדלתי להיות לך מי שמשכיח ממך, ולו לרגע ,את דבר המחלה. ניסיתי ככל שיכולתי לשכך במעט מכאבייך, בתוכי ומניסיוני ידעתי, שולה ,שאנו בישורת האחרונה, לקראת פרידה, ואם חלילה שכחתי הייתה איריסה טורחת להזכיר לי, כמי שהייתה מעודכנת ממני.
אני נפרדתי ממך כבר בערב השירים לזכרו של אריק איינשטיין בראש השנה, שהתקיים בחצר בית חביבה. אבי הביא אותך בקלנועית וביקשת ממני שאשב על ידך ואחבקך חזק. עשיתי זאת מכול הלב חשתי בכול גופי את ייסוריי כאבייך וידי קצרה מלהושיע.
בשלב מסוים התחלת לבכות בשקט חרישי.שאלתי: "מה כואב לך שולה" ? ענית לי: כואב לי הלב. תראה ממי אני הולכת להיפרד! מכל הקיבוץ, מכל האנשים והילדים הנמצאים פה היום. ליבי התכווץ. חיבקתי אותך חזק, עוצר את דמעותיי שלי, והבנתי שאת מבינה היטב כי זה הסוף. כשאני חושב על זה היום הייתה בכך גם הזדמנות שלך להיפרד מחבריי הקיבוץ, ילדים ונכדים ,כך מכולם ביחד, כאילו באת להגיד שלום אחרון. לא יכולת לשאת את הכאב ואבי לקח אותך הביתה, וזו התמונה האחרונה שנשארה בי - שאת ואבי מתרחקים עם הקלנועית עד שנעלמים .
אני נפרד ממך, שולה אהובתי , כאן מעל קברך במענית,הקיבוץ שאותו אהבת . אני חושב שאת שמחה שזה אני עומד כאן ומקריא ,אני בטוח שגם את היית עושה זאת בשבילי.
שכבי לך בשלום שולה יקרה, סבלת כבר מספיק.
אין נחמה לאבי למשפחה לילדים לנכדים על מוות שאינו בזמנו, השכול הוא פצע כואב ומדמם אך צו החיים חזק ממנו.
יעקב בכר
15.10.14

 


 

שם פרטי:דברת
שם משפחה:אמסילי-ברק
טלפון:04-6330730
כתובת דואר אלקטרוני:dovrata@netvision.net.il
הודעות:חברים נפלאים ויקרים שכמותכם,
אני שכנה של אמה של שולה, שושנה ליטמן.
נכחתי היום בלוויה שערכתם.
אני, שהגעתי מהעיר המנוכרת, הרגשתי ביניכם כמו בתוך משפחה גדולה ותומכת.
ההספדים שכתבתם כל-כך יפים, בעברית שמזמן לא שמעתי כמותה. 
ארץ ישראל היפה של פעם, שאבדה לי מזמן, מצאתיה היום שוב: מגולמת בדמות כל אחד ואחת מכם. 
אנשים מחפשים בית בחוץ-לארץ, והנה, אתם, כמקשה אחת חזקה. 
מאחלת לכם כל הטוב שבעולם, 
דברת
 
חברים זוכרים את שולה נוימן ז"ל 
 
 
 

 

 הספד סימי גלעדי - שכנה וחברה