הנצחה

שלום נולד בתימן, ב- 13.8.1940, בן שלישי להוריו סַאלֶם ונעוֹמי  יצחקי. אביו היה נשוי לשתי נשים ונולדו לו 6 ילדים. כשנולד, ניתן לו השם יוסף, אך הילד הקטן חלה מאד וכסגולה לרפואתו שונה שמו לשלום.

משפחתו התגוררה בעיירה ליד צנעה והיתה אמידה ובעלת קרקעות. מיד כשהחל לדבר הוכנס שלום ל"חֵידֶר" וכל מקורות המידע שלו על ישראל כשבגר נבעו מהתפילות ודברי התורה שלמד.

בתימן שררה, אמנם, אנטישמיות, אך המשפחה, שגרה בתוך קהילה יהודית גדולה ומלוכדת, לא סבלה מזה. אף על פי כן -  הוריו, ששמעו הרבה על ישראל מחברים ובני משפחה, החליטו לעלות לארץ הקודש, וכשמלאו לשלום 8 שנים עלתה המשפחה לארץ. ימים ארוכים הלכו ברגל עד שהגיעו לשדה התעופה, משם המריאו במבצע "מרבד הקסמים" לארץ ישראל, ושוכנו במעברת ראש העין. כעבור שנה עברה המשפחה לתל-אביב. בהיותו בן 12 הצטרף שלום לחברת-נוער בת 40 חניכים, שנשלחה להתחנך בקיבוץ מענית, ונקראה "לפיד". חניכי חברת הנוער היו בני גילם של ילדי הקיבוץ הראשונים, והקשרים ביניהם היו טובים.

בתום שש שנות החינוך בחברת הנוער התגייס שלום לנח"ל.  במסגרת שירותו יצא לשנת הדרכת נוער בשכונת התקוה ובירושלים.  עם שובו לקיבוץ לאחר השחרור חזר לגן-הירק – ענף בו עבד לפני גיוסו, ואף ריכז את הענף במשך 4 שנים.

בקיץ 1964 נשא שלום לאשה את תמר עברי, וכעבור שנה נולד בנם הבכור, זיו. במהלך ששת השנים הבאות נולדו גל ושי, ושלום היה אב גאה וחם לשלושת בניו, שאותם אהב עד מאד.

בשנת 1985 נפרדו שלום ותמר, אך משפחתה של תמר המשיכה לשמור על קשר חם והדוק עם שלום ולהוות עבורו בית ומשפחה.

בשנת 1974 התמנה שלום לסדרן עבודה, תפקיד שבשנים ההן היה עמוס וקשה. מיד כשסיים את תפקידו זה התמנה לרב"ש (רב-שוטר), והיה ממונה על מחסן הנשק ובטחון הישוב. בתפקידו זה התמיד שנים רבות, ואף זכה בפרס מטעם המועצה האזורית, בשנת 1991, כהוקרה על אחזקת מערכות הבטחון והאבטחה של מענית.

במקביל לתפקיד זה, שהעסיק אותו בעיקר בשעות הערב, יצא שלום לעבודה במפעלי "גרנות".  במשך עונה אחת עבד בבית האריזה לאבוקדו ואחר כך עבר למחלקת הבשר, שם עבד כמה שנים. הוא אהב מאד את עבודתו זו ורכש לו חברים רבים.

שלום היה צמא-ידע ואהב מאד ללמוד. במהלך השנים שבהן עבד, גידל ילדים קטנים ומילא תפקידים לא התפנה ללמוד ולרכוש ידע בצורה מסודרת. בשנת 1984 נטל פסק זמן משנות העבודה והעשיה, ויצא ללימודי יהדות במדרשת "אורנים". הוא מאד נהנה מהלימודים, אשר פתחו בפניו אפיקים חדשים ונתנו לו את הכלים לקרוא חומר עיוני ולהמשיך להתפתח ולהעשיר את עולמו.

עם שובו מהלימודים קיבל על עצמו את תפקיד רכז הרכב, שאותו מילא במשך כמה שנים. גם תפקיד זה, בדומה לסידור העבודה, חייב מגע רב וטעון עם אנשים רבים, ושלום עמד בו בהצלחה. עם סיום תפקידו זה התמנה שלום לאב הבית של "בית חביבה" – תפקיד שעד כה מילאו נשים, אך הוא היה אדם מסודר מאד והחזיק את המקום נקי ומטופח.

בשנת 1990 חלה שלום במחלה ממארת, שפגעה בלוע ובגרון. כתוצאה מההקרנות שקיבל נפגעה ראייתו והוא החל להתעוור באופן הדרגתי, עד שבשנת 2003 הפך לעיוור מוחלט.

כשנודע לשלום על מחלתו החליט להתמודד עמה באומץ ובגלוי. הוא דיבר על המחלה ושיתף בה אחרים. שלום נדר נֵדֶר, שכאשר יחלים ממחלתו – יקדיש את זמנו לעזור לחולים אחרים, כאחד שהיה שם ומכיר את המחלה והשלכותיה. 

בעודו עובר בעצמו טיפולים קשים החל לבקר, אחת לשבוע, במועדון לתמיכה בחולי סרטן שבקיבוץ יגור. הוא שוחח עם החולים שביקרו במועדון וניסה לעודדם ולשכנעם שהחלמתם אפשרית ותלויה בהם וברצונם. הוא התנדב גם במועדון מוריה שבמרכז הכרמל. כשהמחלה התפרצה בשנית, לאחר תקופת הפוגה, החל שלום מבקר במועדון תמיכה לחולים בכרכור, הפעם כנתמך ולא כתומך. גם כשכבר החל לאבד את ראייתו, עדין לא ויתר על הנתינה לזולת, והתנדב במסגרת המועצה האזורית לקיים קשר טלפוני, אחת לשבוע, עם אנשים ערירים, כדי להקל עליהם את בדידותם.

ידוע שכאשר אחד מהחושים נפגע אצל אדם, מתחדדים מאד חושיו האחרים. חוש השמיעה של שלום הפך לכלי העיקרי שלו והתחדד מאד. הוא היה מרבה להקשיב לרדיו ולטלביזיה והיה מקבל מהספריה לעוורים קלטות-שֵמע ובהן ספרים מוקלטים.  שלום התברך בזיכרון מופלא ומדהים וכל מה שקרא ושמע – נקלט בראשו ונשלף בקלות רבה בזמן ובמקום הנכונים.

הוא החל ללמוד ב"מלוא" והתרכז בנושאים שעניינו אותו – יהדות, תנ"ך, מזרחנות, ידיעת הארץ, היסטוריה.  תמיד היה יושב בשורה הראשונה, שלא יחמיץ, חלילה מילה אחת מדברי המרצה, והיה משתתף פעיל מאד בשיעורים. כל המורים במקצועות שאותם למד הכירו אותו והעריכו אותו מאד על הידע הרב שלו ועל השימוש שעשה בו.

שלום, שהיה מעורב ופעיל בחיי הקיבוץ,  כאב מאד את הניתוק שכפו עליו מחלתו ועוורונו. הוא

מצא פיצוי-מה בלימודים ובקשרים החברתיים שיצר עם רבים מבאי "מלוא" ובעיקר מצא ניחומים בילדיו ובנכדיו, ששמרו על קשר הדוק עמו והירבו לבקרו. הוא סבל מאד מכך שלא זכה לראות בעיניו את נכדותיו התאומות, בנותיו של שי, ואת נכדיו הגדולים יותר – כיצד הם גדלים ומתפתחים.

הוא השתדל מאד לשמור על עצמאותו, גם במסגרת המיגבלות הקשות שכפתה עליו מחלתו, ורק בשנותיו האחרונות נעזר במטפל צמוד ומסור –לַלִיט-  שהתגורר עמו בדירתו ועזר לו בהתמודדויות היומיומיות. שלום לא ויתר על זכותו וחובתו לעבוד ועבד ב"בית רקפת" בהתמדה ובמסירות, עד שמצבו הבריאותי לא איפשר לו עוד.

הרבה כוח והרבה אופטימיות ואהבת-חיים היו לו, לשלום, וגם לא מעט נקודות אור על אף עוורונו, והם שהחזיקוהו וקיימוהו בשנים הרבות והקשות שידע.

מותו גאל אותו מיסוריו. יהי זכרו ברוך.

                                                                                                                         1.3.15