| אברהם נוימן, המוכר לכולנו בשם אבי, נולד בגבעתיים, בשכונת גבעת רמב"ם, ב-28.7.1939 ,להוריו יעקב ובלה. הבית היה דתי-מסורתי ואבי היה תלמיד ישיבה, אך את לימודי התיכון למד בבית-ספר כללי-מקצועי, והפך לחילוני.
בסיום לימודיו התגייס לצבא ובתום שנות שירות החובה החל לעבוד בבית החרושת "ליבר", בהפצת השוקולד שייצרו.
לימים הכיר את עדנה גולד והשנים נישאו בשנת 1962. הזוג הצעיר התגורר בדירת-חדר בשכונת שפירא שבתל-אביב, ושמחו עם הולדת בנם הבכור, גיל. בשנת 1968 נולד בנם השני - שי, והמשפחה עברה להתגורר בגבעתיים.
אבי עבד כבוחן במשרד התחבורה ובלילות היה עובד כנהג מונית כדי להשלים את ההכנסה, אך המצב הכלכלי היה די קשה.
אבי השתייך לחבורת רֵעים מגובשת ומלוכדת, שאליה הצטרף בעת שירותו הצבאי והתמיד בקשרים עם חלק מחבריה כל חייו. אחד מחבריו הטובים, איציק פיין ז"ל, נישא לרחל, בת מענית ועבר להתגורר במענית. אבי ועדנה הרבו לבקרו ובהמלצת איציק החליטו לנסות את חיי הקיבוץ.
בשנת 1972 הצטרפה משפחת נוימן לקיבוץ מענית. אבי הסתגל מהר לחיי הקיבוץ.
בשנים הראשונות עבד ברפת והשתלב היטב בצוות העובדים. לימים נבחר לתפקיד רכז הבניין – תפקיד קשה ותובעני שכרוך בהרבה יחסי אנוש ודורש סבלנות וסובלנות. עם סיום תפקידו זה נבחר לכהן כאקונום במטבח, אף זה תפקיד אתגרי וחברתי ממדרגה ראשונה.
בתום תפקידו זה למד הוראת נהיגה ועבד כמורה לנהיגה במשך שנים רבות. רבים מחברי , חברות וילדי מענית למדו אצל אבי נהיגה. הוא התמיד בעבודה זו עד פרישתו לגמלאות.
במענית נולדו לאבי ועדנה שתי בנות – מורן ורימון, והחיים היו טובים ומאירי פנים, עד שבשנת 1978, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, נחת אסון כבד ונורא על משפחתו כשעדנה, אשתו ואם ארבעת ילדיו, נהרגה בתאונת דרכים קטלנית בכניסה למענית.
אבי האלמן מצא עצמו בתפקיד אב ואם לתינוקת בת כשנה, לילדה פעוטה ולשני בנים מתבגרים. לא היה קל להתמודד עם האתגר הקשה הזה בעודו מרוסק ואבל, אך ההכרה וההבנה שהוא היחידי שנותר לילדיו חיזקו אותו ונטעו בו כוחות להמשיך את החיים ולגדל את ילדיו. לימים הכיר את שולה אורון באמצעות מכרה משותפת שלמדה אצלו נהיגה, וההיכרות הפכה לסיפור אהבה. בשנת 1979 נישאו שולה ואבי והיא הצטרפה עם שני ילדיה – אייל ומירב – למענית.
אבי מצא עצמו בפני אתגר חדש, גדול ולא קל. בצד האושר וההקלה שבהקמת משפחה חדשה היה עליו להתמודד עם משפחה חדשה ומורכבת המונה שישה ילדים, כאשר תנאי המגורים והמחיה לא התאימו לצרכי המשפחה הגדולה והיקשו מאד על החיים. בשנת 1981 נולד בנם המשותף עדן, הילד השביעי במשפחה המאוחדת.
האהבה לשולה והרצון החזק של אבי שהקשר ביניהם יצליח ושתי המשפחות תהפוכנה למשפחה מלוכדת אחת – עזרו לו להתגבר על הקשיים.
אבי היה אדם דאגן וניסה לעזור ככל יכולתו לילדים. עולמו היה חצוי בין הקשר הטבעי והחזק לילדיו הביולוגיים, שהתחזק מאד בשנים שבהן היה להם אב ואם, לבין הקשר שיצר וטיפח עם ילדיה של שולה שנוספו למשפחתו. כל השנים נאבק לשמור על הוגנות ולהתגבר על הקשיים.
למרות שהצטרף לקיבוץ בגיל מבוגר יחסית היה אבי חבר קיבוץ נאמן וקיבל עליו את החלטות מוסדות הקיבוץ גם כשלא ענו לצרכיו. חוש ההומור ומידה של ציניות שבהם ניחן עזרו לו להתמודד ולהתגבר על הקשיים.
לימים נישאו הילדים והקימו משפחות, ואבי הפך לסבא עסוק ומרוצה מתפקידו החדש. כשבתו רימון חזרה בתשובה קיבל אבי את צעדה זה באהבה ובהבנה והיה לו קשר מיוחד עם ילדיה. נראה שילדיה הדתיים של רימון החזירו אותו לשנות הילדות שלו בבית דתי, שאליהם התגעגע , כנראה, בסתר ליבו.
שמחה גדולה שמח אבי כשמורן חזרה לקיבוץ ובנתה את משפחתה בקיבוץ, ושלושת בניהם מצאו בו סבא חם ומפנק. הוא שמר על קשר טוב עם בניו גיל ושי, שלא התגוררו במענית, ועם ילדיה של שולה, אייל ומירב וילדיהם, ועדן – בנם המשותף. כל אלו הפיגו במידת-מה את בדידותו וסייעו לו לעבור את הימים הקשים.
לפני כשלוש שנים איבד אבי את רעייתו השנייה, שולה, אשר נפטרה לאחר מאבק קשה במחלת הסרטן. האסון הותיר את אבי כאוב ומרוסק בפעם השנייה בחייו. ממכה שניה זו התקשה מאד להתאושש.
אבי לא הצטיין בבישול וכל השנים נהנה מבישוליהן של עדנה ואחר כך של שולה. אך דבר אחד ידע לעשות היטב: לכבוש מלפפונים! הוא היה כובש מלפפונים בחבית גדולה, מחלקם לצנצנות ומוכר לחברים ליד המרכול. בכך מצא עיסוק כלבבו וגם מקור הכנסה קטן לאחר שכבר יצא לגימלאות וחי בקיבוץ המופרט.
בחצי השנה האחרונה לחייו הורע מצב בריאותו מאד עד שנזקק לסיוע של מטפלת צמודה, שהקלה על עליו ועזרה לו להתגבר על הבדידות ועל הדיכאון בגין מצבו הבריאותי המתדרדר. ימים אחדים לפני פטירתו חלה אבי בדלקת ריאות. ומשפחתו וכל ילדיו התכנסו בביתו ובאו להיות איתו ולהיפרד ממנו בימים האחרונים. יהי זכרו ברוך. .
| |
| לאבי נוימן בשמי ובשם המשפחה שלי אני רוצה להיפרד ממך, אברהם נוימן.
בשבילנו היית תמיד אבי נוֹיְנַי, שוּשְקָה, זה שהגיע למענית בעקבות איציק פיין – "כי לא עוזבים חברים לבד".
בנית במענית את ביתך לטוב וגם לפחות טוב. הצלחת להתגבר על אובדנה של עדנה.
נישאת בשנית וחיית שנים רבות עם שולה.
העמדת דורות של נהגים חדשים, ברוח טובה וסבלנות.
לכתה של שולה פגע בך קשה. ניסית. הלכת ל"מלוא", שיחקת ברידג'. גם החמצת מלפפונים, שהיו טעימים מאד. אבל היה לך קשה פיזית ונפשית עד הסוף, גם עם עזרתה של סוניה שדאגה לכל. היה שלום שוּשְקַה, נוֹיְנֶי , תחסר לנו. נ.ב. כשתגיע למעלה תטפח בבקשה לאיציק על הכתף ותגיד לו שאנחנו זוכרים אותו. באהבה רבה, רחל פיין 4.11.18 | |