מרים גבירץ-דגני, ז"ל
מרים נולדה בשנת 1927 להוריה ראובן וליבָּה וֶכְטֶר בעיר שַאבְּלי שבליטא. אביה היה חייט והאם עקרת בית, שטיפלה במרים הבכורה ובאחותה ואחיה, ועזרה לאב בעבודות הגימור בתפירה. הבית היה מסורתי והוריה הקפידו על שמירת השבת וחגי ישראל. אביה התמחה בתפירת מכנסים ועבד קשה אך הפרנסה היתה בצמצום. אף אחד מבני משפחות האב והאם לא התגורר עמם בשאבלי, אך היו להם לא מעט ידידים .
מרים הרבתה לספר את זיכרונותיה מהחיים בעיר השלווה, במיוחד זכרה את טיולי השבת בטבע, בפארק גדול סמוך לביתם, שאותם אהבה מאד. היא היתה תלמידה שקדנית וחרוצה בבית הספר והתברכה בכתב יד נאה ומסודר, שהודות לו הוטל עליה להעתיק רשימות ומאמרים שונים לעיתון הכיתה. מילדותה אהבה מרים לשיר, והיתה מאזינה שעות למעט התקליטים שהיו בביתה ולומדת את השירים. בבית הספר למדה מעט מוסיקה ונגינה בפסנתר.
ערב מלחמת העולם השניה כבשו הרוסים את ליטא והחיים השתנו ללא הכר. במיוחד סבלו תושבי העיר היהודים, שרבים מהם נשלחו לסיביר. משפחתה של מרים תכננה להגר לארצות הברית ולהצטרף למשפחת האב, אך עד שהגיעו התרי ההגירה ננעלו השערים.
בשני 1941 כבשו הגרמנים את ליטא. האם לא יכלה לעמוד בחרדות הקשות לגורל הצפוי למשפחה, ומשהועברו לגטו בעיר , שכלל שני רובעים נפרדים, חלתה ונפטרה. חלק ניכר מהליטאים בעיירה , שהיו שונאי יהודים מתמיד, פעלו בשירות הגרמנים והיקשו אל חייהם של היהודים מאד. כולם גויסו לעבודות כפיה וגם הילדים נאלצו לעבוד. מרים בת השלוש-עשרה עבדה בבית חרושת לעורות, עבודה קשה שגרמה לה סבל רב. בשנת 1944 , לפני שנשלחו תושבי הגיטו למחנות ריכוז, הורעלו בכוונה ומתו מאות פועלים יהודיים וביניהם גם אביה של מרים. שלושת הילדים היתומים נשארו ביחד, עם משפחה שהכירו, אשר דאגה להם.
עם חיסול הגטו נשלחו מרים ואחיה למחנה הריכוז שטוטהוף שליד העיר דנציג. שם הופרדה מרים מאחיה ואחותה שנשלחו לאושוויץ, ולא ראתה אותם יותר. החיים במחנה שטוטהוף היו קשים מאד ומלאי פחד. מרים היתומה אומצה על-ידי משפחה של שכנים משאבלי, ואם המשפחה, רחל, טיפלה בה כבבתה. לימים גם הצילה את חייה כשדחפה אותה החוצה מחלון הצריף במחנה כאשר נערכה אקציה למחנה השמדה. מרים שהתה במחנה זה שמונה חודשים וכשהרוסים התקרבו הוציאו את תושבי המחנה ששרדו לצעדת-מוות בשלג ובקור הנורא. בדרך הצליחה להימלט עם אחרים ולהסתתר כשבועיים בחווה של פולני, עד שנמצאו על-ידי הרוסים וחייהם ניצלו.
מרים הגיעה בדרך-לא-דרך לבית יתומים שהתארגן בלובלין ובו נאספו ילדים יתומים יהודים ששרדו. שם הצטרפה לקבוצה שהתארגנה ולימים עלו חברי הקבוצה יחד לארץ והגיעו למענית – הלא הם חברי "ניצנים".
מרים עברה קשיי הסתגלות רבים לחיים בקיבוץ, שבתחילה נראה לה כמחנה ריכוז, אך בשנת 1950 הקימה משפחה עם נתן גבירץ, חברה-לקבוצה, וחזרה להיות מאושרת. בשנת 1951 נולד בנה הבכור ראובן, שנקרא על שם אביה, ואחריו נולדו אסף ורינת. מרים היתה אם חמה ומסורה לילדיה. הרבתה לספר ולשיר להם ולבלות עמם ככל שהתיר החינוך המשותף.
חייה של מרים היו טובים ומאושרים עד שנתן חלה במחלת כליות ובשנת 1974 נפטר, אחרי שנות טיפולים ויסורים לו ולמשפחה.
כעבור עשר שנות אלמנוּת נישאה מרים שנית, למרדכי דגני מכפר-בלום, אשר עבר להתגורר במענית. קשרים טובים ויפים נוצרו בין מרים ובין ילדיו של מרדכי ומשפחותיהם והיא שוב ידעה שנות שמחה ואושר.
בשנותיה הראשונות בקיבוץ עבדה מרים בגן הירק, אך רוב השנים בקיבוץ עבדה כמטפלת, ולימים עברה הסבה לתחום התפירה ועבדה במתפרה ובמפעל לתפירה בגדי ילדים, בו סייעה גם לניהול ולתפעול המפעל. היא מילאה תפקידים רבים. היתה מחסנאית בגדים וחברה פעילה בועדות שונות.
מרים היתה מוכשרת ובעלת ידיים טובות. בשנת 1997 החלה להשתתף בפעילויות של "מלוא", שם למדה מלאכות יד שונות וציור על בדי משי, עץ וזכוכית, וקירות ביתה היו עמוסים בעבודותיה היפות. מרים אהבה מאד את הלימודים ב"מלוא" ואת המפגשים החברתיים, ורכשה לה ידידות רבות שם. היא גם התנדבה לעזרה בארגון הפעילויות השונות. בנוסף לחוגי אמנות השתתפה מרים בחוג ללימודי פסיכולוגיה ובחוגי התעמלות.
מרים ומרדכי טיפחו את ביתם ויצרו מקום חם ונעים למשפחה הגדולה. היתה מאד קשורה לשבעת נכדיה– ילדיהם של ראובן, אסף ורינת, וגם זכתה לחבוק ארבעה נינים, וכולם החזירו לה אהבה ואהבו לבקר אצלה.
ביחד עם מרדכי ניהלה מרים חיים עשירים ומלאים. מדי שנה נסעו לטיול בחו"ל ואף הרבו לטייל בארץ, לנסוע להצגות ולמופעים שונים.
בשנים האחרונות התדרדר מצבה הבריאותי של מרים ומרדכי, שגם מצבו הבריאותי הורע, התקשה להתמודד ולטפל בה. מרים עברה להתגורר בבית הסיעודי בברקאי, שם זכתה לטיפול מסור ולחיים חברתיים טובים במשך שמונה שנים..
ביוני 2016 נפטר מרדכי ונטמן בכפר-בלום. מרים התגוררה בבית הסיעודי בברקאי עד שנפטרה,
ב-23 לאוגוסט 2019 .
יהי זכרה ברוך.
