הנצחה

נורית נולדה ב-27 לאפריל 1950 להוריה תמר וטוביה יונגר, ז״ל, חברי קיבוץ פַרוֹד.

נורית היתה ילדה מספר שלוש במשפחה ברוכת ילדים, שכללה שש בנות ובן אחד.

ההורים היו ממוצא הונגרי, ניצולי שואה שעלו לארץ ב-1948 והקימו את קיבוץ פרוד בגליל.

נורית נולדה עם ראש ג’ינג’י מלא שער ואופי ג’ינג’י לוהט , ונקראה על שם פריחת הנוריות באביב בגליל.

היא עברה מסלול רגיל של בני פרוד, כשעוד למדו בקיבוץ, בכיתות עם מספר תלמידים קטן, וקלטו ילדי חוץ להגברת המסגרת החברתית, שהיתה די מנותקת מקשר עם בני גילם במקומות אחרים, הן מבחינת לימודים והן מבחינה חברתית.

בתום תקופת הלימודים התגייסה לצבא, אך הפסיקה את השרות כדי להתחתן עם זלמן, שנקלט כילד חוץ והיה חבר נעורים שלה. היא יצאה ללימודי טיפול בגיל הרך ב"אורנים", ועבדה בפרוד תקופה קצרה עם ילדי הגיל הרך. כעבור זמן-מה עזבו בני הזוג את הקיבוץ לרמת גן, אך הנישואין עלו על שרטון, והשנים התגרשו. נורית הסתדרה יפה בעצמה בעיר, חיה שם כמה שנים ועבדה ב"משביר המרכזי" וכמטפלת במעון לילדים של נעמ"ת לפרנסתה.

למענית, שבה גרה אחותה חגית, עברה נורית בינואר 1981 ויצרה קשר עם אורי שטרן, בן הקיבוץ , עמו נישאה במאי 1985. בסוף 1987 יצאה נורית לפעילות חלקית במדור הוידיאו של התנועה שהיה בגבעת חביבה, ונמנתה על צוות ההפקה של "הגשה עצמית" – מגזין טלביזיה דו-שבועי. במענית עבדה נורית בעיקר בחינוך.

נסיונותיהם של בני הזוג להביא ילד לעולם לא צלחו והם החליטו לאמץ ילד. בתחילת שנת 1986 החלו בהליכי אימוץ מברזיל. הם למדו את הנושא ממפגשים עם משפחות שאימצו ילד בברזיל וכן היו בקשר רציף עם המדור לאימוץ בתנועה הקיבוצית. ביוני 1986 נסעו נורית ואורי לברזיל, שם חיכתה להם תינוקת שלה נתנו את השם בְּרִית. בפשיטה של המשטרה על המעון שבו שהו המשפחות המאמצות נלקחה מהם הילדה ונלקחו גם כספם ומסמכיהם. בעזרת הקונסוליה הישראלית ועורכי דין שהתמחו בנושא שוחררו המשפחות מהמעצר ופוזרו במקומות שונים. את הבת שיועדה להם לא קיבלו, כי כבר נמסרה למשפחה אחרת. רק כעבור כמעט חודשיים של התרוצצויות ומאמצים של האנשים שליוו אותם קיבלו לידיהם תינוק ונתנו לו את השם אביב. כעבור כשלוש שנים החליטו על אימוץ ילד נוסף, אך למודת נסיון מר מהאימוץ הראשון חששה נורית לנסוע שנית לברזיל וקבלת הבת – שביט – נעשתה בגרמניה .

יחסי הזוגיות התערערו והתא המשפחתי התפרק. נורית גידלה את הילדים ונאבקה שיקבלו כל מה שחשבה שהם צריכים ומגיע להם וגם התמודדה לבדה עם קשיי גידולם, כשהיא נעזרת במשפחתה של אחותה חגית.

בשנת 1992 יצאה נורית ללימודי קוסמטיקה ופתחה מכון לקוסמטיקה. היא למדה גם איפור ועסקה אף בתחום זה. שנים לא מעטות עבדה במקצועה, שאותו מאד אהבה.

היא אהבה לרקוח משחות ולטפח את פני הנשים בקיבוץ, לאפר כלות, וגם למדה עיסויי גוף. כעבור שנים, כשכבר התבגרה והתעייפה מהעיסוק בקוסמטיקה, עשתה הסבה מקצועית להנהלת חשבונות , שם עבדה עד יציאתה לפנסיה.

ב-2004 עברו הוריהן של נורית וחגית להתגורר במענית. כעבור שנה נפטר האב טוביה ותמר האם נשארה במענית וזכתה לטיפול מסור של ילדיה, עד שנפטרה.

נורית היתה שוחרת תרבות. היא קראה הרבה, אהבה סרטים והיתה משתתפת קבועה בערבי הקרנת סרטים במועדון, אהבה מאד לטייל בארץ ובעולם, במסגרת "מלוא" והמועצה האזורית ואף בקבוצה מצומצמת של כמה חברות, שנהגו לנסוע לסופי שבוע ארוכים בארצות שונות באירופה. היא התמידה בנסיעות אלו עד שהורע מצב בריאותה.

נורית נעשתה לחורזת מחרוזות נהדרת, והיתה בקבוצות שונות של חורזות, משקיעה שעות ארוכות ללמוד את התחום, ויושבת יחד עם שביט, לעצב לחרוז ואפילו למכור קצת...

אחרי חתונת הבת שביט והולדת שני הנכדים, נהנתה נורית מתפקיד הסבתא ויצרה קשר קרוב ואוהב עם הנכדים אמיר ונעמה.

נורית היתה אישה אסרטיבית - לוחמנית, סקרנית, ודעתנית ולא מוותרת בקלות - לעצמה ולאחרים. אומרת את מה שיש לה ישר בפנים, ללא גינוני נימוסים. לא כולם התרגלו וקיבלו את סגנונה, אך היא היתה נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. מצד שני, ידעה גם לצחוק צחוק מתגלגל, לשוחח וליצור קשרי רעות ואהבה . היא היתה מעורבת בענייני הקיבוץ, הארץ והמשפחה וגם מילאה תפקידים בעלי אופי חברתי: סדרנית עבודה, מחסנאית בגדים, מרכזת ועדת בריאות לזמן-מה ולאחרונה היתה מקשרת של "מלוא" והתלמידים ממענית. היא התמידה להשתתף בפעילויות של ארגון "נשים עושות שלום", מתוך מודעות פוליטית ואיכפתיות. הטכנולוגיה החדשנית לא ממש הפחידה אותה . היא השתלטה היטב על השימוש במחשב, שהקל על בדידותה לאחר שילדיה עזבו את הבית והקיבוץ. גם תשבצים שאהבה לפתור עזרו לה לשמור על שקט וצלילות.

נורית נפטרה ממחלה קשה ממש במלאת לה שבעים שנים.

בסיום כתיבת קורות חייה של נורית כתבה אחותה הגדולה ממנה, אסתר:

"אז יהיו לנו מחרוזות יפות שנתנה לענוד על צוואר, געגועים, תמונות מראש ג’ינג’י בוער, והרבה כאב על מה שנקטע כשסוף סוף התחילה ליהנות מהחיים!"

והבת שביט הוסיפה: "היא היתה לוחמת ואמיצה".

יהי זכרך ברוך, נורית.

30.4.2020

 

ההכרות שלי עם נורית רבת שנים.

אני לא זוכרת מה קדם למה. העבודה בהנה"ח או הטיפולים בקןסמטיקה.

תמיד התרשמתי וגם חוויתי את הניגודים באישיותה.

הם אפילו היו מבלבלים לפעמים.

מצד אחד המון רכות , יד עדינה ונתינה בלי חשבון ומצד אחר עקשנות ביקורתיות וישירות , בלי גינונים ובלי עטיפות.

ותמיד הרבה איכפתיות , מסירות ועמידה על המשמר.

החיים לא חיבקו ולא ליטפו אותה. לפחות לא בשנים מאז הכרנו .

היו התמודדויות מורכבות במסגרת המשפחה שהקימה לעצמה .

התמודדויות מלוות בכאב ובעצב , עד שהצליחה וגייסה את הכוח לשחרר.

כשהצליחה לשחרר הוקל לה ואף מצאה מקום בתוכה לפיוס ושימחה.

שימחה עם שביט והילדים, שימחה עם נטלי והאחיינים.

תפקיד ושימחה.

כל אלו הסבו לה נחת.

על שנות הילדות בפרוד סיפרה לא פעם.

התגעגעה לשבתות אצל סבתא עם הפינוקים הקטנים.

וגם סיפרה על החוויות כדור שני.

הקושי והמורכבות באו לידי ביטוי לאורך השנים גם במובן הפיזי .

כמעט תמיד בעניינים עם הבטן.

פעם אחרונה שנפגשנו סיפרה שהכאבים חזרו ושעשתה בדיקות ולא מוצאים.

הפצרתי בה שתתעקש על בדיקות נוספות.

לא העלתי בדעתי שאלו יהיו הממצאים.

לא העלתי בדעתי שזאת תהייה הפגישה האחרונה.

נעצבתי מאד הבוקר כשנילי הודיעה לי .

נורית , כל כך הרבה פעמים רציתי לחבק אותך אבל את לא התמסרת. שמרת מרחק.

עכשיו אנחנו נפרדות , ובימים מוזרים אלו גם הפרידה האחרונה היא מרחוק.

שביט יקרה , אני שולחת לך אהבה ומי ייתן ונחמתך תהייה בכך שיותר לא כואב לאימא .

לא בגוף ולא בנשמה.

מרגלית לבנה.

עצוב למות באביב ועוד יותר עצוב למות בימי קורונה. הלוויות המצומצמות ללא חברים וקהל

קורעות את הלב.

ועוד לפני הלוויה, כשחגית סימסה לי שנראה שנורית קרובה להיפרד מאתנו, נשבר לי הלב.

הכל קרה מהר מידי בשבילי. אהבתי את נורית, עם כל הקשיים שלה.

אהבתי את הישירות שלה. ישירות שגובלת בבוטות , או להפך.

לעולם לא מנסה לרכך את הדברים, או לצבוע אותם בצבעים צבעוניים יותר.

תמיד בום בפנים. לא קל, לא בריא, לא נעים , כואב אבל אמיתי.

עבדנו ביחד בבית המשרדים ושם יצא לנו לשוחח. אם קוראים לזה שיחה.

דווקא בשנים האחרונות נראה היה לי שמצאה את האיזון בחיים.

יצרה קשר טוב עם שביט והנכדים וטיילה בחו"ל ומאד נהנתה.

אבל הגוף עם הנשמה זוכרים הכל. את כל הקשיים שבדרך. כמה שזה מעצבן.

ובאה המחלה וקטעה הכל.

בבית המשרדים נהגנו להדליק נרות בחנוכה. אני ביקשתי מכולם לכתוב מילים לנר

שמדליקים. הנושא והמילים לפי בחירתם. לפני חמש שנים, באותה הזדמנות, נורית

ביקשה שאכתוב לה את המילים. בחרה בנושא דו קיום. היא תקרא. רק שאכתוב לה.

כתבתי. היא אישרה – "קצר ולעניין. תודה" . וגם הקריאה עם הדלקת הנר השלישי.

אני מצרפת את המילים. נכתבו אז וגם היום באהבה לנורית ולשביט.

מדליקה נר לחיים משותפים (דו קיום) של יהודים וערבים.

לפעמים החיים מביאים אותך

למקומות שרק רצית לברוח מהם.

בתוך כל המלחמות שמסביב, שמחריבות חיים

טוב לראות דו קיום שהביא חיים חדשים

ואפילו תקווה שקודם לא הייתה.

נילי