קיבוץ מענית (רגיל)

השעון צלצל חמש

דף הבית > גלריית תמונות > השעון צלצל חמש
 
 

ג'ק לוֹוֶל, שהיה מתנדב במענית, שלח לצביה (פרנקפורט) מכתב ובו מעין פואמה שכתב על עבודתו בבננות של מענית. מצורפת הפואמה עם תרגום חופשי לעברית (שנעשה ע"י רינה ברקת) וכן תמונות שג'ק שלח. מישהו מכיר אותו? זוכר אותו?









 
השעון צלצל חמש, זמן ללכת, בעודני מנומנם התעוררתי
זרקתי עלי בגדים, פיהקתי, בעוד כשעה אראה את הזריחה.
סגרתי את הדלת ומעדתי קלות,
ראיתי את הטרקטור והמהמתי מעט,
טלטלתי רגל, טיפסתי למעלה, אמרתי בוקר טוב לבנים,
הטרקטור ילל במורד הדרך לשדות, בבוקר קר
כולנו התקבצנו ועמדנו שם עגמומיים, ואז קרא לנו קול: "בנים, בואו נזוז".
העלים נתלו רטובים, העצים התכופפו נמוך, קילו בוץ דבק בסוליותינו
סכינים חתכו ואשכולות צנחו, קיללנו מעט אבל סחבנו אותם היטב
כשלבסוף נשאר רק אשכול אחד אמרתי: "לעזאזל"!
אמרתי לבחור הזה לבוא
שם זה היה תלוי, ירוק וקר, חמישים קילו, אולי יותר
זרועותינו חיבקו את זה, הנדתי בראשי, את הסכין הוא הרים
פה פגשתי את התואם לי
סכינים חתכו, הגבעול התבקע ברעש, אנחה בישרה שאני תופס את זה, מתנודד פעם אחת, לוקח צעד אחורה בזהירות, הכתפיים כואבות מאד, הברכיים כפופות נמוך אבל יש רק מקום אחד ללכת אליו –לצאת מפה ומהר.
כמו דב מגושם מעדתי הלאה דרך העלים המצהיבים שעדין לחים מהטל
המשאית נראית לעין, המסע שלי בסופו, התנודדתי לאט בכאב, מגפיים מבוצבצים מקשים על ההליכה, מגיעים לקצה, משתחרר מסבלי ואז הבוס צועק: "מחר חוזרים הנה"!.

Clock rang five, time to go, with sleep on my mind, I rose
Threw on clothes, gave a yawn, in an hour's time I'd
see the dawn.
Shut the door and stumbled lightly, saw the tractor
and mumbled slightly Swung a leg, climbed aboard, said good morning to
boys
Tractor whined on down the road, to the fields in the morning cold
We all piled out and stood there sullen, then a voice
called out "boys, let's get going"
Leaves hung wet, plant bent low, a kilo of mud clung to our soles
Knives slashed up and bunches fell, we cursed mighty but carried them well
When at last just one bunch to go, I said "What the hell" told this fellow to come
There it hung, green and cold, fifty kilo, maybe more Both arms hugged it, a nod I gave, the knife he raised,twas here I'd meet my match
Knife slashed down, stem cracked aloud, a groan told
I held it, faltered once, stepped back lightly, shoulder aching badly, knees bent low but one place to go, out of here and quickly
Like a lumbering bear I stumbled on through the yellowing leaves still moist with dew
Trailer in sight, my journey at end, I staggered painfully slow, mud laden boots making it hard to go, Reaching the end, relief from my sorrow, then the
"We are back here

tomorrow" boss yelled


Jack Lovell <sammers49@gmail.com>