| אם אני לא טועה, אז אהרון גלזר הביא את עומרי למענית. ראיינתי אותו יחד עם אהרון, כמועמד להיות עזר כנגדו בגד"ש. קיבלנו אותו אבל בסוף הלך לעבוד במקום אחר. אני חושבת שאז החליטו לעבור לגור במענית. קודם גרו בעין עירון. (לי העירה לי שירון דיכטר רשם אותם עוד קודם אצל יאנה כי מכיר את אבא שלה ) מאז הראיון אני קצת עוקבת אחריהם... את לי הכרתי בזכות תמר ובזכות האמנות. אפילו תכננו תערוכה לכל מי שמצייר במענית. לא יצא. הם דגרו הרבה על הראיון. אנשים יסודיים. בסוף יצאו תשובות טובות ומעניינות. 12 שנה במענית ! שימו לב לדור ההמשך שבתמונה ! (רציתי לפרט יותר אבל בימינו זה אסור.) נא להכיר – משפחת הדר ! נילי. מי אנחנו , מאיפה באנו ומה אוהבים במענית ומה לא. עומרי: נולדתי בקיבוץ מחנים בגליל העליון, וחייתי שם עד גיל 28 אז עברנו ליקי ואני לבית יהושוע. בשנותי בקיבוץ עבדתי בגד"ש של מחניים ושל מלכיה, ולאחר מכן למדתי הנדסאות מכונות בתל חי. היום אני עובד כמנהל השירות של מפעלי חמצן וארגון (בפארק התעשייה בקיסריה) ובימים אלו אנחנו עובדים במרץ להקים תשתיות חדשות של חמצן בכל הארץ למרכזי מונשמים בעקבות הקורונה.
תחביבים: רכיבת שטח, בעיקר אופנועים וקצת אופנים.
אוהב במענית: את הקרבה לטבע ואת היער שמעבר לגדר, את חיי הקהילה. לי: נולדתי וגדלתי בקיבוץ חולתה שבגליל העליון. יש לי תואר ראשון בעיצוב גרפי ותואר שני במנהל עסקים. הגענו לאזור בעקבות העבודה שלי כמנהלת השיווק של איטונג. מאז הספקתי לעזוב בשביל לעסוק ביזמות והיום אני עצמאית בעלת חברה לאסטרטגיה ושיווק דיגיטלי.
תחביבים: יש לי המון תחביבים ומעט זמן לעסוק בהם, לצערי. אני מציירת ועושה קולאזים בטכניקה מעורבת. אוהבת מאוד נגרות- לבנות ולשפץ רהיטים. גם כותבת שירים וסיפורים, וחולמת לפרסם ספר יום אחד.
מה אני אוהבת במענית: אנחנו חיים במענית כבר כמעט 12 שנה. אני אוהבת את חיי הקיבוץ המתחדש, זה בעיני מכיל את כל היתרונות מבלי רוב החסרונות של הקיבוץ הישן. במענית אוהבת את השטחים הפתוחים, את חיי התרבות (אוהבת גם להתנדב ולסייע כמה שיכולה), את הבריכה, היער שנמצא מעבר לשער ובעיקר את האנשים שמצאנו לנו כאן, ביניהם חברים שהפכו ממש לסוג של משפחה שנייה. אני מעריכה מאוד את השכנות לבת שבע ויוסי, שתמיד מפנקים אותנו בחגים ומקבלים בהבנה את הרעש שאנחנו עושים.
פחות אוהבת את תחושת הזמניות, את העובדה שאין לנו עתיד כאן, חיים משנה לשנה. אנחנו נאלצנו כבר פעמיים לפנות את הבית שבו גרנו במענית, לטובת בעלי הבית, כאשר לא היה ברור אם ימצא לנו פתרון אחר. ולמרות שברור לנו שזו זכותו של כל בעל בית, זו הייתה הרגשה מאוד לא נעימה. אנחנו חולמים למצוא פתרון קבע למשפחה שלנו.
חלל עבודה שיתופי במענית: הייתי אחת מחמש נשים שניסו להרים במענית חלל עבודה שיתופי בחדר ההנצחה, שיהווה מקום מפגש לעצמאיים ואלו שעובדים מהבית. בפועל לא הייתה מספיק היענות והפיילוט נסגר, אבל אני בהחלט חושבת שיש במקום כזה עוצמה עסקית ועידוד יזמות ומקווה שיקום לתחיה בעתיד. איך הכרנו לי: למרות ששנינו מקיבוצים במרחק 10 דקות זה מזה, לא הכרנו כילדים וכנערים. עומרי שירת בצבא עם אחי הגדול והם נעשו חברים טובים. לקח לנו כמה שנים טובות להבין שיש פה פוטנציאל, להתגבר על החששות ולהניע מהלך... אבל מהדייט הראשון זה היה ברור לשנינו שזו הולכת להיות אהבה גדולה. ילדים שחר בן 12.5: לומד בבי"ס מבואות עירון בכיתה ז', שחקן כדורעף, מנגן על גיטרה. עדי בת 9.5: לומדת בביה"ס ניצני רעות בכיתה ד', אוהבת מאוד ג'ודו ומתחרה בתחרויות ארציות. אוהבת במענית שיש הרבה טבע, את החברים והחברות. ליאור בן 4: בגן תמר. אוהב במענית את החברים שלי. מה אנחנו אוהבים בפסח. או זכרון מפסח. עומרי: יש לי זכרונות טובים מליל הסדר במחניים בקיבוץ. לי: יש לי זכרונות ילדות נפלאים מסדר פסח אצל סבא וסבתא שלי שחיו בבת ים והיו מסורתיים וזה היה תמיד מאוד שונה מהקיבוץ עם הסדר ההמוני. היינו עושים שם סדר כהלכתו שסבא רבה שלי היה מנהל ואחרי שנפטר אז סבא שלי, עם המון אוכל, שירים, החבאת אפיקומן וצלחת פסח. ואחרי שהיינו מסיימים היינו מזיזים את השולחן והכיסאות, שמים מזרונים וישנים בסלון. עדי: אני אוהבת את השירים של פסח ואני אוהבת מצות. פסח – חג החרות. מתי הרגשתם תחושה של חרות ? עומרי: אני מרגיש חופשי כשאני רוכב על האופנוע. זו תחושה של שחרור וחופש, להשאיר את כל הטרדות מאחור לכמה שעות. לי: החירות הכי גדולה שזכורה לי היא מטיולים בעולם לפני שנולדו לי הילדים. התחושה הזו שאת קמה בכל בוקר והכל פרוש לפניך, ללא שום מגבלה, ואת רק צריכה לבחור מה לעשות היום. תחושת חירות חזקה הרגשתי גם כשעזבתי את איטונג, אחרי הרבה שנים כשכירה, שבהן חלמתי להקים סטארטאפ ולצאת לדרך עצמאית אבל היו לי המון חששות של פרנסה, ופחד מכישלון. בסוף החלטתי פשוט לקפוץ למים, וגיליתי על עצמי המון דברים חדשים ובעיקר גיליתי שאני יודעת ללמוד ולצמוח מכישלונות, להשתנות ולייצר לעצמי ערך ומשמעות, וזו תחושה מאוד משחררת. אוי קורונה קורונה – משפחה בסגר. מה קשה ומה טוב ? עומרי: אני מבסוט שאני לא צריך להכין סנדביצ'ים לילדים בכל בוקר כי זה התפקיד שלי. מלבד זה לא רואה שום יתרון במצב. קשה מאוד שהילדים ללא מסגרות. לי: קשה מאוד. מאוד מאוד. אני באמת אסירת תודה על כך ששנינו עובדים והפרנסה לא נפגעה, זה לא מובן מאליו במיוחד בעסק עצמאי כמו שלי, אבל העובדה שהילדים בבית כל היום, כשליאור עדיין זקוק להשגחה מתמדת, וצריך גם לבשל ולתפעל, מאוד מאוד קשה. יצרנו לנו סדר יום מותאם בתקופה הזו. עומרי יוצא כל בוקר לעבודה, לפעמים בארבע בבוקר בשביל שיוכל לחזור מוקדם ולפנות לי זמן לעבוד. וכשהוא חוזר סביב 16:00 אני מתישבת על המחשב לפגישות זום ועבודה עד הלילה, והוא אחראי על הילדים, ארוחת ערב מקלחות וכד'. קשה מאוד לראות את הילדים מאבדים מסגרת, מתגעגעים לחוגים ולחברים. דעות שקשה לנו לשמוע. קבלת השונה. עומרי: לי קשה עם אנשים יהירים, אנשים שבטוחים שהאמת והצדק אצלם וכל האחרים טועים. לי: אני פמיניסטית בדעותי ובאורח החיים שלי וקשה לי מאוד לשמוע אמירות שובניסטיות, גם מגברים כמובן אבל בעיקר מנשים אחרות, כי אני חושבת שהשינוי חייב להגיע מאיתנו הנשים וזו האחריות שלנו להוביל אותו בעוצמה ומבלי לחכות לאישור גברי. קשה להתנער מההשפעה של אלפי שנות דיכוי בשניים שלושה דורות, ולכן יש לנו עוד דרך לעשות. נשים רבות עדיין מקטינות את עצמן, ביקורתיות מדי לעצמן, מפחדות לחלום בגדול, מוותרות על עצמאות כלכלית. אני מקווה שהבנות שלנו כבר יגדלו במציאות אחרת, שיהיו להן מודלים אחרים ושהן יביאו את השינוי הגדול המתבקש. בעיני המפתח הוא עצמאות כלכלית. לחנך את הבנות שלנו קודם כל להיות המפרנסות של עצמן, ולהיכנס לזוגיות ממקום של שוויון, ערך עצמי ורצון בשותפות, אבל לא ממקום של תלות. הפוליטיקה נוכחת בחייכם ? עומרי - אף אחד מאיתנו הוא לא "חיה פוליטית". אנחנו מעדיפים לחיות באסקפיזם רוב הזמן, אבל מצביעים בבחירות ומנסים להשפיע. לי: אני משתדלת להצביע למפלגות שיש בהן נשים עם אג'נדה חברתית ופמיניסטית. פוליטית אני לא חושבת שזה ממש משנה מי בשלטון, אז לפחות להצביע חברתית. אלוהים? יחסינו לאן? עומרי: לא מאמין באלוהים ! לי: אפיקורסית מוחלטת. שחר: מאמין באלוהים. עדי: לא מאמינה באלוהים. ליאור: לא עונה. מה יהיה ? אחרי הקורונה. עומרי: מה שהיה לפני הקורונה, יש לנו זיכרון קצר. לי: אני גם חושבת ששום דבר לא ישתנה. משהו על אמנות. לי: אפשר לראות חלק מהעבודות שלי באינסטגרם https://www.instagram.com/lee_mixmedia/ או בפייסבוק https://www.facebook.com/LeeHadarart/ |