קיבוץ מענית (רגיל)

נא להכיר - אורי ושני בנטל

דף הבית > נא להכיר או תראו אותנו >  נא להכיר - אורי ושני בנטל
 
 
נא להכיר – אורי, שני, ליה ואופיר.
 
 

נראה טבעי שאגיד שאת אורי אני מכירה. נולד וגדל כאן ודרכינו הצטלבו מידי פעם.

אבל האמת היא שאני מכירה אותו קצת. הנה למדתי עליו כאן דברים חדשים.

זו גם התגובה של אנשים שפוגשים אותי בימים אלו. שהם למדו דברים חדשים על מי שהתארח כאן,

למרות שלכאורה מכירים כבר שנים. אני אפילו לומדת על עצמי דברים חדשים.

את שני הכרתי מהמפגש עם הערבים שעובדים במענית. (זוכרים עוד ? אולי נארח גם אותם כאן)

שאלה ודברה ומאד נהניתי. שמחה לארח אותם כאן.

נא להכיר – אורי, שני, ליה ואופיר.


מי אנחנו , מאיפה באנו, איך הכרנו ומה אוהבים במענית ומה לא.

אורי – אני בן לרונית ומוטי בן-טל. אח ליונתן ודניאל. נולדתי וגדלתי בקיבוץ מענית.

אחרי הצבא וטיולים בעולם ובארץ התגלגלתי לעבודה בחינוך בלתי פורמלי בסמר (קיבוץ בו הכל בלתי פורמלי). באחד מהביקורים בהם עליתי צפונה לקיבוץ, פגשתי במקרה את סיוון טנא שעניינה אותי בלימודי וולדורף. ובאמת, בהמשך, התחלתי ללמוד הוראה וחינוך ולדורף (אנתרופוסופי) בירושלים. שם הכרתי גם את שני ואחרי שנה כבר התחתנו. כשהייתה בהריון עברנו למענית.

כשנולדה לנו ליה היינו במענית. רציתי להעמיק את ההבנה שלי בגיל הרך וככה הגעתי לעבודה בגן ילדים בעמותה לחינוך אנתרופוסופי בפרדס חנה, שם אני נמצא עד היום ושמח מאוד על כך.

יש משפט יפה שאומר שחינוך הוא בראש ובראשונה חינוך שלנו את עצמנו. אני מאוד מתחבר לכך ומרגיש שדרך ההסתכלות הזאת אני מבין שיש לי עוד הרבה לאן להתקדם.

אני אוהב את המרחב של מענית ואת הטבע סביב לה. אני נוסע לעבודה באופניים וככה יכול לעקוב אחרי ההשתנות בטבע במשך כל השנה.

מה שקשה לי במענית כיום הוא הפיתוח המוגזם והמואץ של הבניה סביב הקיבוץ.

שני (בצר במקור) - נולדתי וגדלתי בתמרת, ישוב קהילתי המשקיף על עמק יזרעאל. עשיתי שנת שירות בפנימיה טיפולית בהרדוף וכך התחיל הרומן שלי עם האנתרופוסופיה ועם חינוך וולדורף. מהמפגש הראשון שלי עם החינוך הזה התרגשתי מאוד והרגשתי שיש שם אמת עמוקה שאני מאוד רוצה ללמוד עוד.

עבדתי ולמדתי בהרדוף במסלול של חינוך-מרפא וחינוך-יסודי ובהמשך הגעתי לירושלים כדי להשלים את התואר שלי וגם כדי לפגוש את אורי :)

למענית הגעתי בקיץ חם בסוף הריון עם בטן עצומה וכאן נולדה לנו ליה שהיא כבר בת 7 וחצי ומזכירה לנו איך הזמן טס.

השנה חזרתי ללמד בבי"ס רימון אחרי הפסקה של שנתיים בה הייתי רק בתפקיד אמא לאופיר הקטן וגם לליה. אני מלמדת ציור בחטיבה וגם מנחה מעגלי הקשבה בבית הספר. מעגלים לתלמידים, להורים וגם מעגל קבוע לבני נוער וקשישים, שזאת חוויה מיוחדת במינה. אני מתרגשת מאד מיצירת מרחב של שיח מלב אל לב בין אנשים וחושבת שזה אחד הדברים הכי חשובים וחסרים בחברה שלנו – טיפוח יכולת של הקשבה מהלב - הקשבה מליאת התעניינות באחר וללא שיפוט. זה תרגול שדורש סבלנות ומאמץ, אבל הוא מרפא ממש.

אני מאוד אוהבת במענית את השמירה על המרחב הנקי (כמעט) ממכוניות. אני חושבת שזאת מתנה גדולה לילדים לגדול במרחב כזה, במיוחד בארצנו הצפופה.

אני אוהבת את הקרבה לסבא וסבתא (מוטי ורונית), שהיום ליה ואופיר כבר לגמרי עצמאים ויכולים להגיע אליהם בכוחות עצמם.

אני אוהבת את הנוי האקולוגי בקיבוץ ואת היער כמובן. למרות שלא מכירה לעומק, יש מפגש נעים עם אנשים.

עוד לא התרגלתי לכך שלא אומרים תמיד שלום על השביל. אורי אומר שזה לא מנומס להגיד שלום אם אין לך חשק, אבל אני תמיד לוקחת את זה אישית.

עצם זה שהילדים שלנו במסגרת חינוכית מחוץ לקיבוץ, וזה שאנחנו מחוברים גם לקהילה אחרת, מקשה להיות חלק ממשי מהקהילה. יכול להיות שזה גם קשור לאופי של שנינו :)

עכשיו כשליה גדלה, זה לפעמים יוצר תחושה קצת מוזרה, החיים על הגדר.

ליה בת שבע וחצי. אוהבת לצייר, לרכב על אופניים, לשחות, לטייל, לישון מחוץ לבית באוהל, לנגן בלירה ובחלילית, לסרוג, לשחק במשחקי דמיון ובמשחקי קופסא, לשמוע סיפורים ועכשיו גם קצת לקרוא, לשיר ועוד ועוד. לא אוהבת להתקלח.

אופיר בן שלוש. אוהב לצאת עם אבא להרפתקאות בטבע, לרכב על אופנים, לאכול ולשחק עם ליה.

מה אנחנו אוהבים בפסח. משפט אהוב מההגדה. או זכרון מפסח.

אורי- גפילטע, חזרת.

שני- משהו ששלפתי מההגדה האלטרנטיבית שהולכת ונבנית אצלנו במהלך השנים האחרונות-

פסח היה ראש השנה הראשון וכשמתחילה שנה חדשה חשוב לשאול שאלות, לפקפק בכל מה שנראה לי שאני כבר יודע. השאלות הן הזדמנות לקטוע את האוטומטים ולבחור מחדש מה אנחנו רוצים להשאיר ומה אנחנו רוצים להשיר.

אם כל כך חשובות הקושיות למה שואל אותן הילד הכי קטן?

כדי לשאול את שאלות החיים אנחנו צריכים להתחבר למקום נטול הציניות שבתוכנו, זה שבאמת אינו יודע . למקום הילדי שחי בכולנו.

אני אוהבת גם את הניקיון של פסח, ואת האביב היפהפה בחוץ.

פסח – חג החרות. מתי הרגשתם תחושה של חרות ?

אורי- כשאני מסתובב עם האופניים אני מרגיש מחובר לעולם וחופשי.

שני- אחרי שהות ממושכת בטבע אני מתחילה להרגיש משהו מתחושת החירות הזאת.

אוי קורונה קורונה – משפחה בסגר. מה קשה ומה טוב ?

אורי- החוסר בשגרה קשה וחוסר הוודאות הכלכלי שנוצר גם קשה. יחד עם זאת, זו הזדמנות להרהר במה נחוץ לכל אחד מאיתנו באמת.

עבורי זה בלתי אפשרי לא להיות בתנועה ואני נהנה לצאת לטבע לטיולים ארוכים עם הילדים.

שני-אני מרגישה שזה ממש תהליך פנימי שעוברת עם הקורונה- ימים שהיה לי מאוד קשה עם ההווה המתמשך הבודד הזה בלי שום תוכנית שאפשר לעשות וחוסר הידיעה.

עכשיו אני מצליחה גם להנות מהקצב המואט ומיעוט הגירויים מסביב.

נהנית מהזמן המשפחתי הזה רוב הזמן, נהנית לראות את ליה ואופיר מגלים עוד ועוד את הביחד שלהם.

אנחנו מאד ברי מזל עם התנאים של הסגר.


הפוליטיקה, נוכחת בחייכם ? גם עכשיו ?

אורי- המצב די מייאש. אין לנו טלוויזיה וזה מאפשר לנו להיחשף במידה מצומצמת יחסית.

שני- הייתה לי איזו תקווה לשינוי, אבל בעצם מבינה שנדרש שינוי עמוק ויסודי שיתכן שייקח עוד זמן רב. אני נעה בין הרצון לקחת חלק ולהיות פעילה ובין התחושה שכאמא, וכאדם רגיש, עלי לשמור על עצמי ולהתרחק ממוקדים של אלימות או של התלהמות. אני גם לא בטוחה תמיד שזה הכיוון הנכון.

אלוהים?

מאמינים ברוח חובקת כל :) משתדלים להאמין ברוח האדם ובאפשרות שלנו לבחור ולהשפיע על חיינו.

מה יהיה ? אחרי הקורונה.

אורי- אין לי מושג. הייתי רוצה שכל אחד ישאל את השאלה הזאת באמת.

אני רוצה להאמין שהחיים יהיו מתחשבים ופשוטים יותר.

שני- גם אני.

 
 

משהו אישי שלי - דווקא בימי קורונה אנשים מקפידים להגיד שלום על השביל. אני מטיילת עם הכלב

של לילך ואנשים אומרים שלום גם אם הם מעבר לכביש. וגם אם אנחנו לא חברים.

אולי זה יישאר גם אחרי הקורונה. מעגלי הקשבה זה באמת מרגש. מי ייתן ובקרוב אצלנו.

בעניין השאלות (קושיות) מההגדה – כמו שאתם רואים אני אוהבת לשאול שאלות.

זה התחביב שלי. לשאול שאלות. גם את עצמי וגם אתכם.

תודה רבה לאורי ושני. מאד נהניתי.