|
לילה שחור כיסה על הקיבוץ.הימים היו ימי ערב מלחמת השחרור. בעמדת הלול ישבו השומרים, חמושים ברובה הצ'כי. השיחה ביניהם קלחה בהונגרית שוטפת
כל תנועה בין השיחים והקוצים דרכה את שומרי ישראל, המוכנים לכל אויב.
ואני אז ילד בן חמש, צומח אל חיי במקום ילדות מופלא זה. גם זכרוני המתעמעם לא יכער את פלאי החינוך המשותף והצמיחה בדשא הגדול הזה, שהורינו נתנו לנו כמתנתם במעשי תיקון העולם והאדם וכך שיננו לנו המטפלת והמחנכת:
בחושך, בהישמע אזעקה, תיכנסו מיד לבית הקרוב אליכם, וחכו שם עד שאנשי-הבית יקחו אותכם הביתה. הלילה אוסף את השחור מכל העולם וצובע את ממלכתנו הקטנה. פתאום, שתי יריות נשמעות בחללו של עולם (שאין העולם בחיי ילד אלא המקום שבו הוא נמצא). נשמעת אזעקה – ואני מחפש חדר בדרכי להיכנס אליו. מכנסי רטובים מבהלת-פתאום וכך אני מוצא את עצמי בביתם של גניה ולולק, מאבני התשתית של המקום הזה.
לולק עוזב את הבית, שהרי הוא מפקד המקום. חגור באקדח יוצא הוא אל הלילה הגדול. אני נשאר עם גניה, החובשת לכל פצעינו.
בבוקר, כשהחמה גירשה את הלילה הגדול, נמצאו שני חמורים ירויים לא רחוק מעמדת הלול. השומרים סיפרו, כי ראו תנועה מאיימת בשיחים.
הם צעקו "עצור – סיסמה"! בהונגרית.
הדמויות שהתקרבו אליהם לא ענו, וכמובן גם לא ידעו את הסיסמה הנכונה.
מאז חזרו ולימדונו תמיד, שחמורים שאינם יודעים הונגרית – דינם מיתה ושלום חזר על ישראל.
|