הנצחה

הספד אמיר- הלווית עמליה 10/4/17

עמליה יקרה,

בשנה האחרונה הוטלה עלייך ההתמודדות הקשה מכל- ההתמודדות עם 'גזר דין'. וזאת, כשבדרך מובטחים ומתקיימים כאב וסבל הולכים וגוברים.

בשנה זו הכרת את התרופות ה'עומדות לרשותך' וניהלת לעצמך את המאזן הקשה: איך, מחד, להקל את הכאב. ומנגד, להישאר צלולה.

ההתמודדות שלך היתה כמו חייך כולם- חזקה ואמיצה, מציאותית וישירה, וממוקדת. לא ממוקדת בעצמך, אלא, בטובת האחרים. האמירות החוזרות שלך היו:

'אני לא פוחדת למות'; 'רק פוחדת לאבד עצמאות ולשמור על הפרטיות שלי';

וגם אמרת: 'צר לי על ילדי, ונכדי, ויתר הקרובים לי- כי הם יהיו עצובים, וכי לא אוכל לעזור להם יותר'

וגם אמרת: 'מה הטעם להמשיך אם אני לא עושה ומשפיעה';

וכמובן- תכננת את טקס הלוויה. ובתוכו הכי חשוב איזו שירה תוקרא.

נטלת על עצמך דאגה נוספת- דאגה לאדורה: מי יסיע אותה לתל אביב כדי להקל עליה; שאיש לא יעלה בדעתו להשאיר לה כוס לשטוף בכיור, היא אמורה לסייע רק לי; איך לחגוג את יום הולדתה. ועוד. ואדורה- התרגשה והשיבה לך במסירות ובאהבה.

משפטייך אלו במחלתך- הם תמצית מזוקקת של תפיסת החיים הבריאה שלך.

עד לפני מספר חודשים המשכת להוביל את מפעל התרבות של מענית, של חייך. זאת, גם כשהיית כבר עמוק במחלתך.

אז ביקשת מנאמני התרבות במענית, המתנדבים הקבועים, דבר אחד- להמשיך להתנדב לסייע ליונתי שנבחרה להמשיך להוביל תרבות במענית.

לקראת סוף השנה עוד הספקת להזמין את עוזי רוזנבלט ואת גילה חסיד לעוד ערב זמר במענית. כמדומני, שעוזי וגילה יזמו את התכנית הארצית המשותפת שלהם בעקבות מופע ראשון במענית, לפני שנים.

זאת, כמו שידוכים רבים אחרים שנולדו במרחב התרבותי שטיפחת במענית. כך בעידוד האולפן הראשון של עופר אשד, במחסן התרבות של מענית, שם הפקת את תקליטור ה- 60 למענית; כך בעידוד ותמיכה באיחוד המחודש של שלישיית שריד לאחר 40 שנות נתק;

כך בעידוד מתמיד של נערי וצעירי הקיבוץ לשיר ולנגן. עידוד שהיה מתחיל בביקורייך במוזיכלי במבואות עירון לראות אותם מופיעים.

יוצרים ואמנים שביקרו במענית חוו את האווירה שיצרת והובלת כדבר שהקסים וחיבר אותם.

עוזי שליווה מוזיקלית לאורך שנים את ליל הסדר במענית אמר לי בביקור האחרון: ליוויתי עוד סדרים בקיבוצים אחרים- אך בשום מקום זה לא כמו מה שהרגשתי לצד עמליה בליל הסדר של מענית. דברים דומים באירועים אחרים שמעתי מהמוזיקאי יאיר ורמוט ומאחרים.

לאורך עשרות שנים ניהלת את התרבות במענית.

ניהול עם מסירות אין קץ. יום ולילה, שבת ומועד- נגישה 24/7, והאנרגיה והרעיונות אינם פוסקים.

כיוונת גבוה- שירה, מחול, ספרות- בהתמודדות על הציבור מול הפיתויים של הטלוויזיה הרב ערוצית ותכניות הריאליטי שיש לכל אחד בבית. כדוגמאות מן השנים האחרונות אני זוכר את המשורר רוני סומק עם הרכב נגינה אוריינטלי, את רנה שיינפלד הגברת הראשונה של המחול בישראל, את יוצר הקולנוע המקורי תומר היימן ורבים אחרים- מדברים איתנו תרבות.

במשך רוב השנים רבות הפקת הצגות שבכל אחת מהן עשרות משתתפים מקרב חברי וצעירי הקיבוץ. אלו נדרשו להגיע לעשרות חזרות ולבסוף הגישו אמנם תיאטרון חובבים- אך ברמה המתאימה לעיר גדולה. הפקת מופעים שיש בהן מחול ושירה ותפאורה ומה לא.

ואת הפעילויות הובלת במנהיגות מיוחדת. מנהיגות עם דוגמא אישית. באה ראשונה והולכת אחרונה. מוסרת הוראות והנחיות ולפעמים הנחתות, אך גם מגישה כוס קפה או מיץ למשתתפים ומעמיסה כיסאות.

אצלך כיבודים זה למסור, לא לקבל. אצלך תהילה מגיעה על מתן שירות לא עבור מעמד ניהולי.

הפורמאליות של קיום ישיבות צוותים ודיונים בוועדות לא התאימה לקוצר הרוח שלך. אך באישיותך עודדת רבים לבוא ולתרום לתרבות. לפעמים גם לא בעדינות. בכל הפקה הופיע מישהו משתתף חדש מהקיבוץ, צעיר או בוגר- לשיר, להקריא- לא הפסקת להוציא מים מן הסלע.

ואולם אם מישהו היה מעמיד תנאים או דורש דרישות אישיות- מיד התשובה שלך היתה- לשרת בתרבות מענית זו זכות - אתה בעצמך המרוויח הגדול, תגיד לי תודה שאני נותנת לך הזדמנות...

מהי תרבות בעצם? את פירשת אותה באופן הרחב ביותר. פירשת ופעלת.

אם במלחמת לבנון השנייה היה צריך לארח את תושבי הצפון, היה לך ברור שהתרבות נוטלת אחריות על כך- תוך תאום אירוח במופע ובילוי למתארחים. לאחר תקופה קשה בעוטף עזה היה לך ברור שהתרבות (כלומר את) צריכה לארגן משלוח תמיכה, ואחר כך לבקר עם טיול הנשים השנתי בעוטף עזה- אצלם ועבורם.

כאשר ממלאי תפקיד סיימו במענית את שירותם לקחת על עצמך לשלב תודה והוקרה להם במסגרת ערב תרבות- הרי תרבותה של קהילה היא גם להגיד תודה. ואולם, לפני כמה חודשים הצענו וביקשנו ממך לציין גם את סיום שירותך שלך בתרבות. את 'חתכת' את הדברים באופן ישיר ועינייני- 'הנסיבות הן טרגיות, ובשום פנים ואופן לא אסכים לציון חגיגי'.

כשהגיעה משלחת או קבוצה של אורחים לבית חביבה התגייסת לסייע באירוח.

כמה פעמים ביקר במענית מזכ"ל התנועה וולוולה - בביקור השני הוא כבר שאל 'איפה עמליה'. את שמו של מזכיר מענית היה צריך להזכיר לו.

והיה אצלך מעגל שלישי של תרבות:

להיות ערה ורגישה למי שפחות בולטים ומוכרים. כך בשנים של סידור הישיבה בליל הסדר ברור היה כי מי שאין לו משפחה, או מי שפחות מקושר ישב איתך לצידך, וגם יזכה לשבת בשולחן הקרוב לבמה. כך בהדלקת נרות חנוכה נהגת רגישות כלפי כל קבוצות האוכלוסייה. במטבח ובחדר האוכל את מחבקת ומתעניינת בצוות העובדים- בתחריר, באברהים. רק אחר כך במנהלים שהם נמצאים בסיכון לחטוף ממך.

היית מעורבת מאוד בהתנהלות הקיבוץ, כל דבר היה אכפת לך- אך אף פעם לא במחליטים בצוותי הניהול. 'אני הרי לא מבינה שום דבר בתקנונים ובכספים'- הסברת. אך היתה לך אינטואיציה יוצאת מן הכלל להפריד בין עיקר וטפל ולהסתכל פרגמטית ולא דוגמטית על הדברים.

כל ממלאי התפקידים היו חשופים לביקורת גלויה שלך, ללא התפתלות או היסוס. זאת, בעיקר אם חשבת שיש יתרון לחזקים והתעלמות מחלשים. לא הסתפקת בביקורת- התייצבת ונאבקת על הצדק של האחרים. לא ניהלת אותו מן הכורסה בבית.

גם חברים מן השורה, שהתנהגו לא כראוי, שמעו ממך ביקורת נוקבת- לא התחמקת ולא התחנפת. לפעמים אפילו הגזמת... ואולם מי שרצה לשמוע משוב אמיתי וכן- ידע שאצלך הוא ימצא זאת.

חומרנות לא עניינה אותך- בית, ציוד, בגדים, תכשיטים. כמובן, שמחת על הרווחה שהשתפרה במענית אך בעיקר כי זה איפשר לתת יותר למי שאת אוהבת ולמי שזקוק לכך.

לימדת אותנו שמשפחה זה לא רק קשר ביולוגי. היה לך קשר משפחתי לכל דבר ועניין עם איל ולילך שדמי. כמה פעמים תוך עיסוק בענייני הקיבוץ- ראיתי אותך זורקת הכל וממהרת הביתה- אחרי שהסברת: "איל בדרך... אני רצה"

לימדת אותנו כיבוד אב ואם. בליווי הקרוב שלך את צבי מרגלית לשיבה טובה, ושנים קודם עם מרים.

לימדת אותנו איך זוג נפרד ונשאר בקשר משפחתי ללא חשבון.

בכלל היתה לך רגישה לחולים במצוקתם, וחולים רבים בקיבוץ זכו ממך לחיבוק או למאכל שיצרו קסמי הבישול במטבח שלך. זאת, גם אם לא היו מחוג ידידייך.

סיכמת בעצמך ואמרת שהיו לך חיים מלאים וטובים. נדמה לי שיישמת את הרעיון: עדיף שבבוא יומך תצטער על דברים שכן עשית מאשר על דברים שרצית לעשות.

בשעתך הקשה ליוו אותך ילדייך אחינועם, רותם ושאול ויתר בני המשפחה. הם קיבלו ממך לאורך החיים, כל אחד בפרשנות משלו, מן האיכויות שלך. צלחו את דרישתך לפרטיות וחיבקו אותך גם רבים מן הקיבוץ ומחוצה לו- הן מן הדור שלך והן צעירים אליהם תמיד הרגשת קרובה. לא היה מתח בחיבוק אותך - כי הרי כל ההתנהלות לגבי המחלה היתה גלויה ומונחת על השולחן.

ובתוכם היית אסירת תודה במיוחד לרונית ולהגר שליוו אותך ימים כלילות, ולאיריס על הליווי הרפואי בתקופה האחרונה.

עוד הזכרת תמיד בהערכה מיוחדת, וכזכייה עבור נכדייך, את ההורים של גלעד חתנך.

מעבר לפרידה הקיבוצית ממך, כדמות מרכזית ומשפיעה, יש לרבים מן העומדים כאן פרידה אישית משמעותית.

עבורי ועבור משפחתי את מותירה חלל גדול. אך את גם מותירה מורשת משמעותית של אהבה, נתינה, עשייה, ונותרות אנרגיות ופרופורציות שקיבלנו ממך. הם ילוו אותנו תמיד.

תודה לך על כל שהיית. תודה לך במיוחד על שנת הפרידה האצילית

דברים לזכרה של עמליה - נילי שדמי

עמליה הייתה אדם מלא סתירות. כולנו, אבל היא יותר. ככה היה גם המוות שלה.

היא ייחלה לו מזה זמן רב, ביקשה, הפצירה, התחננה שיבוא.

וכשהגיע, לא התמסרה לו בקלות. עוד יום, עוד לילה, עוד שעה. עוד ימים ועוד לילות.

קודם היא תראה לו מי זאת עמליה. תתווכח איתו, תכעס עליו. תתחשבן איתו – למה התמהמה?

ולמה עכשיו דווקא כשאוריאל הגיע לעולם.!

ולמה דווקא היא כשיש כל כך הרבה רשעים שמגיע להם קודם.

ולמה בא בייסורים. למה לא בשירים?

ורק אחרי שהוא הרים דגל לבן ורצה כבר ללכת ממנה, מותש ונעלב, היא סוף סוף הסכימה.

היא לא תודה שמסכימה אבל הלכה איתו. תוך כדי שהיא מבהירה לו שעדיין כועסת עליו.

וזה רק הקצה של נפשה המסוכסכת עם העולם. כי היא רצתה למות אבל גם להמשיך ולנהל

אותנו ואת העולם. מסרבת לקבל את זה שמתים ודי. אפילו עמליה.

השאירה הוראות מדויקות ללוויה – מי ידבר ומי לא. אלו שירים יוקראו ומי יקרא.

אני לא מאמינה שמישהו כאן מבני משפחתה וחבריה כבר בטוח שהיא לא כאן. שלא תופיע

פתאום ותכעס עלינו או תיתן הוראות..

עמליה אהבה אותנו וכעסה עלינו באותה נשימה. וזה לא היה קל. לא לה ולא לנו, הקרובים לה.

והכל בלי הפרדות ועם מלא ערבובים. ולרב לא ידענו למה אוהבת עכשיו או למה כועסת אחר כך.

"תשחררי", ביקשתי ממנה. "תשחררי". אבל לשווא.

היחידים שקיבלו רק אהבה נקייה היו הדור השלישי.

זה התחיל עם הילדים שלי שעמליה אהבה אותם מאד וגם הם אותה. ברגעי ההכרה האחרונים שלה,

שלחה להם כסף לחג הפסח. אהבה נקייה וטהורה. כך גם הילדים של שאר חבריה הטובים.

ואז הגיעו אורי ועידו והעולם נראה אחרת. בשנים האחרונות כל מה שעניין אותה היה להגיע לירושלים.

חבריה נבחנו רק בדבר אחד – האם נוסעים לירושלים או לא. לבן או שחור.

אם כן – אז אנחנו חברים. אם לא – אז לא. והכל בשביל להגיע לאורי ועידו האהובים.

ובסוף – הגיע אוריאל. הו, אוריאל. איזו מתנה. על כפות המאזנים היו – הכאבים והייסורים מצד אחד,

ואוריאל מהצד השני. עד לפני כחודש הוא הצליח לנצח אותם, עם החיוך הנפלא שלו והעיניים הגדולות

והחכמות. עד שגברו המכאובים.

עכשיו קצת על עמליה והקיבוץ.

יעקוב אמר לי לפני זמן מה – "כשעמליה תמות גם קיבוץ מענית ימות איתה. אין מענית בלי עמליה.".

אז אולי הוא הגזים, אבל קיבוץ מענית לא יהיה אותו דבר בלי עמליה. ונדמה לי שאין מישהו אחר בקיבוץ

שאפשר לומר עליו דבר כזה.

עמליה נגעה כאן בכל כך הרבה אנשים. נגעה, התערבבה, אהבה, כעסה, חירפה ושוב נגעה.

הדבר בלט לעיני דווקא כשחלתה והסתגרה בביתה. כולם רצו לבוא (והיא כמובן סירבה, במסגרת

הסתירות שבה). כולם רצו לעזור, לטפל, להביא משהו. לתת ולקבל נגיעה אחרונה.

היא תמיד הייתה מעורבת, ללא גבולות, בכל משק כנפי פרפר שעבר כאן. בכל וויכוח, בכל תהליך,

בכל הכרעה, בכל כאב. אישי וקיבוצי.

גם כאן ביקשתי והפצרתי – תרפי. קחי לך קצת שקט. תנשמי אויר. תוותרי. תזרמי עם החיים.

לא היה לי סיכוי. עמליה הפכה לבת משפחה של כולנו.

עמליה אהבה להכריז שהיא לא שייכת לאגף הרוחני במשפחת מרגלית. ככה הודיעה להגר,

זוגתו של שאול כבר בפגישה הראשונה שלהן. אני מבקשת להגיד משהו על זה.

עמליה עסקה בחיבור בין הרוחני לגשמי, לפיסי. זו הייתה עיקר מלאכתה.

קודם כמורה לספרות ותנך ובהמשך כרכזת תרבות. ואל יקל הדבר בעיניכם. זו מלאכה מאד קשה.

תנסו פעם ותראו.

להביא את הרוחני אלינו האנשים הגשמיים – להנגיש אותו, לתרגם, לפשט, להכניס למסגרות. כמה קשה.

ואז להביא אותנו אליו – שנרצה לפגוש את הרוחני, שנתעניין ונסתקרן, שנעיז, שנתגבר על כל המחסומים.

עוד יותר קשה. זאת הייתה מלאכתה והיא ראתה בה שליחות.

אפשר להוסיף ולספר – על היותה שמאלנית ללא פשרות, שיחד עם יוחנן גידלה את ילדיה להומניות

עם חמלה כלפי מי שנחשב לאויב, על החברות, על יכולת הנתינה הגדולה, על הבישול כיצירה תרבותית,

אבל אני אקצר ואסיים במילות תודה. כי עמליה לעולם לא תישאר חייבת. אם נתת לה היא תיתן כפול.

תודה לכל החברות הטובות שטיפלו בה במסירות (רשימה חלקית) – דליה והגר, איריס ומירה, סיגל ואמיר

ובעיקר רונית שהיתה לה כמו אויר לנשימה.

תודה גדולה לאדורה הנפלאה. הטובה מכולם.

ואחרונים חביבים – לאחינעם, רותם ושאול.

אני אוהבת אתכם אהבה גדולה, וכמו שהבטחתי אהיה כאן תמיד בשבילכם.

ובשמה של עמליה אני אומרת לכם אהבה ותודה.(הפעם בלי אבל...) על הטיפול המסור והסעד והאהבה

והחמלה שנתתם לה. כל אחד בדרכו. עוד רבה הדרך.