הנצחה

זהבה נולדה בשנת 1937 בעיר מְעַזַם שבעירק להוריה טובה ומשה יצחַיֵיק, בת בכורה במשפחה ולה שלוש אחיות ושני אחים צעירים ממנה.
שפת הדיבור בבית היתה ערבית-עירקית. זהבה למדה בבית ספר יהודי עד כיתה ח', בו למדה גם עברית.
אמה של זהבה נישאה בגיל 16 וכשנולדה הבת הבכורה לא ידעה כיצד לטפל בה ונעזרה בשכנות הערביות.
האב ידע כמה שפות והיה בעל תפקיד חשוב בממשל העירקי. תפקידו היה לארח את אורחי הממשלה החשובים, והיו לו קשרים טובים עם הממשל והמלך. המשפחה חיה ברווחה והחיים בבית היו טובים.
בתקופת ילדותה של זהבה היתה עירק עוינת ליהודים, שלא היו חופשיים. לשום מקום לא הלכה הילדה לבד, מחשש לחייה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה ושנים ספורות אחריה  מלחמת השחרור הואשם האב בחתרנות ובאיום על המלך פארוק ונאסר על המשפחה לצאת מעירק. מתנאי רווחה עברו לחיות בתנאי מצוקה, עם איום מתמיד על חייהם, כאשר פוגרומים תכופים מסכנים אותם.
בשנת 1951 נפתחו השערים והיהודים למעשה גורשו. משפחתה של זהבה עלתה לארץ, ללא כל רכוש, כסף ותעודות והגיעו לארץ חסרי כל.
הם הופנו למעברה באזור לוד וגרו בחורף הקשה והמושלג של 1951 בפחון קפוא.
רשויות הרווחה המליצו להוריה לשלוח את הבנות הגדולות יותר לחברות נוער בשל התנאים הקשים. בלב כבד עזבה זהבה את בית הוריה ועברה ל גבעת-השלושה, שם התחנכה ארבע שנים, עד גיוסה לצבא. היו אז מחזורי-גיוס בנות גדולים מאד, וזהבה שוחררה מיד בתום הטירונות בשל עודף בנות בצבא. היא חזרה לגבעת השלושה אך הבינה שהתקופה המוגנת והבטוחה של חברת הנוער הסתיימה עבורה, ומעתה עליה לדאוג לעצמה. ביוזמתה נסעה לתל-אביב, לבית הקיבוץ הארצי, וביקשה להצטרף למסגרת קיבוצית כלשהי. היא נשלחה לאולפן חקלאי שנפתח בקיבוץ מענית.   כעבור כחודשיים הכירה את אשר צרפתי, שעבר ממשמר העמק למענית ונוצר ביניהם קשר.
בשנת 1958 נישאו השנים וכעבור שנתיים נולדה בתם הבכורה חגית. כמו אמה בשעתו, גם זהבה לא ידעה כלום על גידול ילדים והאמהות בבית התינוקות סייעו בידה ולימדו אותה את רזי האימהות. לאט לאט קיבלה בטחון ונעזרה הרבה באשר, שהיה בעל טוב ואבא טוב.

שלוש שנים אחרי חגית נולד ניצן וכעבור חמש שנים נוספות נולד הבן הצעיר – אמיר.
הוריה נפטרו בשיבה טובה ואחיותיה ואחיה שמרו עם זהבה על קשר כל השנים.

זהבה היתה אשה חרוצה בעלת מוסר עבודה גבוה. שש שנים עבדה בחינוך, כמטפלת, ואחר כך החלה לעבוד במטבח, בעזרה ובהכנות לבישול. היא לא התירה לעצמה להיעדר מהעבודה, מלבד בימי מחלה, ולא נעתרה להפצרותיו של אשר, שהירבה לנסוע ולבלות, שתצטרף אליו, כי אסור להחמיץ יום עבודה.
לימים אמרה: "טעות גדולה עשיתי בחיי, שהתמסרתי יותר מדי לעבודה ולא יצאתי אף פעם לבלות". 
זהבה היתה מאושרת ומרוצה בחייה, ושמחה בגידול ילדיה. היא היתה אשה חמה ואוהבת, אך סגורה ולא ידעה לבטא את רגשות השמחה או העצב שידעה.
בשנת 1981, לכבוד בר המצווה של אמיר,  נסעה כל המשפחה ליוון, להכיר את שורשיו של אשר, יליד יוון. בשביל זהבה היתה זו הרפתקה גדולה וחוויה מסעירה והיא נהנתה מאד מהיציאה משיגרת החיים בקיבוץ.
בשנת 1996 נפטר אשר וזהבה התאלמנה. ילדיה, שהקימו משפחות משלהם, עברו להתגורר במקומות שונים, וזהבה נותרה לבדה.
לימים חזרה חגית להתגורר במענית עם בנה, וזהבה היתה מאד מאושרת וסייעה הרבה בטיפול בנכד, עד שחזר להתגורר עם אביו באילת.

כשעבר המטבח של מענית לידי קבלן פוטרו כל עובדות המטבח וזהבה ביניהן. אך שנות עבודתה לא הסתיימו. היא החלה ללכת ל"בית רקפת", שם עזרה לורד בהפעלת המקום והשתתפה בפעילויות הבית. מדי יום, אחרי הצהרים, התמידה ללכת לבית הסיעודי "לי ולך", כדי לבקר חברים שהתגוררו שם.
זהבה גידלה כלבה קטנה בשם שוּש, שתפסה מקום חשוב בחייה והפיגה מעט את בדידותה.

בשנים האחרונות לחייה, משהתדרדר מצב בריאותה והיא לא יכלה עוד להתגורר לבדה, עברה זהבה לדיור מוגן בפרדס חנה ושם גם סיימה את חייה.

יהי זכרה ברוך.