רחל כרמלי, ז"ל
רחל נולדה ב- 2.1.1928 בעיר דֶבְּרֶצֶן שבהונגריה, בת בכורה להוריה מיכאל וגיזלה פרידמן, ואחות לאנה ופישטה. האב היה חייט-סוחר, שתפר בגדים לאיכרים ומכר אותם בכפרים ובשווקים. המשפחה השתייכה לזרם ה"סטטוס-קוו" בקהילה, כלומר: לא אורתודוקסים ולא מתבוללים. הם שמרו על מסורת וחגי ישראל, אך לא הקפידו על כל המצוות.
רחל סיימה ארבע שנות בית-ספר תיכון והמשיכה ללמוד תפירה בבית-ספר מקצועי, שאותו לא סיימה בגלל המלחמה. בהיותה בת שלוש-עשרה גויס אביה לצבא-העזר היהודי ונעדר מהבית לתקופה ארוכה. הנערה הצעירה הצטרפה בחשאי, ללא ידיעת אמהּ, לתא קומוניסטי שפעל בעירה. עם כניסת הגרמנים לעיר, ב- 1944, רוכזו היהודים לזמן קצר בגיטו ומיד נשלחו לאושוויץ. מכל משפחתה המורחבת רק רחל ניצלה. בסלקציה של ד"ר מנגלה הופנתה ימינה – כלומר: לחיים. היא נשלחה לבירקנאו ועבדה בבית חרושת גדול למילוי פצצות בחומר נפץ. לאחר השחרור שבה לביתה והצטרפה למפלגה הקומוניסטית. אביה חזר אחרי שנות היעדרות, אולם רחל לא רצתה להישאר בהונגריה האנטישמית ויצאה בעקבות ידיד לבודפשט, שם הצטרפה להכשרה של השומר-הצעיר.
ב-1946 עלתה ארצה באוניה "מקס נורדאו" והגיעה עם גרעין "האחד במאי" לקיבוץ מענית. הגרעין שאליו השתייכה השלים את קיבוץ געתון ורחל, שהכירה במענית את שלום וולברג (שלימים עיברת את שמו לכרמלי), אשר חזר משנות שירות בבריגדה והתמנה כמדריך של הגרעין, התאהבה בו, נשארה והקימה עמו משפחה. שנה אחרי נישואיהם נולדה בתה הבכורה, מרגלית. רחל התקשתה מאד להסתגל לגידול ילד בחינוך המשותף, ולכן חלפו עשר שנים עד שילדה את בנה, ארן. היא בכלל לא רצתה לחיות בקיבוץ, ונשארה רק בשל סירובו הנחרץ של שלום לעזוב. בתמורה לויתורה נשלחה ללמוד בסמינר הקיבוצים הוראת התעמלות וספורט – מקצוע שעליו חלמה כל השנים. במשך שבע-עשרה שנים עסקה בהוראת התעמלות וספורט וגם בהתעמלות אורטופדית וטיפולי פיזיותראפיה מסוימים. במרוצת השנים למדה גם רייקי, רפלקסולוגיה ומסאג' ושילבה מיומנויות אלו בעבודתה.
בשל שחיקה רבה מהעיסוק במקצוע סיימה, את הוראה הספורט, שימשה מחסנאית בגדים במשך שנתיים ואחריהן יצאה ללמוד תפירה במסגרת הסבה מקצועית, אולם חלפו עוד שנים עד שהחלה לעסוק במקצוע. בינתיים עסקה קצת בהנהלת חשבונות וניהלה את קופת הבית ותשלומי המס האחיד והביטוח הלאומי.
בשנת 1985 יצאה לשלוש שנות פעילות בתנועה, במחלקה לסטטיסטיקה של הקיבוץ הארצי. עם שובה מהפעילות נכנסה לעבוד במתפרה ולממש את מקצוע התפירה שאותו למדה כבר בנעוריה, ועבדה שם עד סגירת המתפרה בשנת 2007.
בגיל מבוגר למדה רחל לעבוד במחשב והגיעה להישגים יפים. הכניסה לעולם האינטרנט הקלה מאד על בדידותה ומילאה את הזמן שהתפנה לה עם פרישתה לגימלאות.
רחל חיה בגפה במענית. בתה, מרגלית, חיה במגן שאול שבתענכים ולה שלושה ילדים ושישה נכדים – ניניה של רחל. בנה ארן חי ברמת-גן ולו שני ילדים.
בפעילויות של "מלוא" החלה רחל לקחת חלק כשנתיים לאחר הקמתו, ומאז התמידה עד שמצב בריאותה התדרדר ולא יכלה עוד להמשיך. היא למדה פסיכולוגיה עם שלמה ברלב, ביולוגיה, כתיבה יוצרת, עיצוב תכשיטים והתעמלה בחדר הכושר מיום פתיחתו. לימים הפכה מדריכת-עזר מתנדבת בחדר הכושר.
"מה הייתי עושה בלעדי מלוא" – אמרה רחל, "אני ממש מאושרת שיש מקום כזה, שממלא את זמני ומפיג את בדידותי".
כשמלאו לרחל שמונים שנים נכללו קורות חייה בחוברת "גבורות" בהפקת "מלוא". בתה מרגלית כתבה: "לא סתם נקרא גיל שמונים "גבורות". אני רואה באמי גיבורה אמיתית בשל יכולתה להתגבר על הקשיים שהציבו ומציבים החיים ולהמשיך לחייך, לשמור על שגרת חיים ועל אופטימיות ולהתנהל כל כך יפה בחיי היום-יום".
רחל אהבה מאד לטייל ולקחה חלק בטיולים של הקיבוץ ושל "מלוא". היא קראה הרבה, אהבה סרטים והיתה בעלת ידע עשיר ומגוון, כפי שהעידה עליה נכדתה אושרית: "סבתא שלי היא לא סבתא רגילה. היא סבתא מיוחדת. יש לה ידע רחב והשכלה ותפיסה שאין לאף סבתא אחרת..."
עם הזדקנותה והרעת מצב בריאותה קיבלה רחל את אדורה – מטפלת מנוסה וותיקה אצלנו. לא קל היה לרחל , שהיתה קנאית לעצמאותה ולפרטיותה, להכניס לביתה אדם נוסף, אך אדורה – ברגישותה ונסיונה הרב – יצרה עימה קשר טוב ורחל היתה מאושרת מאד איתה.
היא ליוותה את רחל עד יומה האחרון.
יהי זכרך ברוך, רחל.
3.3.2020
הספד של ארן כרמלי לאמו, רחל כרמלי ז"ל
אמא שלי נולדה לפני תשעים ושתיים שנים בעיירה בהונגריה, שהיום היא כבר עיר גדולה – דֶבְּרֶצֶן. את כל ילדותה הבוגרת עברה כבר תוך עליית הנאציזם, שפרח ביחד עם האנטישמיות בהונגריה.
בגיל שש-עשרה היא הובלה ברכבת עם כל משפחתה לאושוויץ. שם, בגלל ויכוח עם אִמָה, היא נשארה מאחור בתוך תהלוכת המוות ולאחר מכן הופנתה על-ידי יוזף מנגלה למחנה עבודה. היא שרדה את מחנה העבודה שהיה שייך לתאגיד טיסןְ קְרוּפּ, אותו תאגיד שהרבה שנים לאחר מכן מכר צוללות לישראל בעיסקה אפלה, שעוד ידובר בה.
היא הגיעה לקיבוץ מענית ומצאה בו את ביתה ביחד עם שלום כרמלי, אבי, שקבור פה לידה.
הדרך שלה בקיבוץ לא היתה קלה, ובתור אשה שורדת היא גם לא עשתה חיים קלים לקיבוץ. כמה שנים לאחר שהגיעה היא שלחה את עצמה ללימודים. האשה הראשונה שיצאה ללימודים על חשבון הקיבוץ, וזאת לאחר עבודת מטבח של שנה. כשחזרה מהלימודים בתור מורה לחינוך גופני היא השתלבה במערך החינוך הקיבוצי ושימשה במשך עשרות שנים כמחנכת דור שלם לתרבות הגוף, המשחק והתעמלות מחזקת. אין ילד בקיבוץ של אז שלא עבר את שיעוריה והשקפת עולמה.
אני נכנסתי לחייה כשהיתה בגיל מאוחר יחסית, וכמובן שתמיד הייתי גאה לקחת חלק בשעורי הספורט וההתעמלות שלה. היא מעולם לא עשתה לי הנחות ואני זוכר שאפילו הייתי צריך להתאמץ יותר כדי להוכיח שאני הבן של רחל וולברג-כרמלי. זוכר אפילו שפעם נכנסתי בכל הכוח בתוך חלון, לאחר שניסיתי לקפוץ הכי גבוה שאפשר מעל ה"חמור" ולבצע סלטה שלא צלחה.
היא לימדה אותי להשקיע בספורט וזה דבר שאני עושה בזכותה עד היום.
היא לימדה אותי, או לפחות ניסתה, להחזיר מלחמה לכל ילד שיתקוף אותי.
היא הפכה אותי לתלמיד מצטיין באנגלית, אולי בגלל שהרגישה קצת אשמה שלא לימדה אותי הונגרית.
היא הפכה אותי למה שאני היום, בעיקר עם כל הטוב.
היא לא היתה אשה קלה ולא היתה אמא קלה, אבל בהחלט משמעותית בכל דבר שבו נגעה או עשתה. וכל אחד מהדברים האלו השפיעו עלי ומשפיעים עד היום.
היום אנחנו מביאים אותה לכאן, להיקבר ליד האיש שהביא אותה לפה; האיש שהיה ממקימי ומנהיגי הקיבוץ ואהב אותה מאד; האיש שניהל את הלול, ניהל את בית האריזה, היה מזכיר הקיבוץ וסדרן העבודה. תמיד היה בצמרת של הנהלת הקיבוץ. האיש שהיה אבי.
הם היו ביחד עד מותו בטרם עת, בהיותו בן שבעים ושלוש.
אמא שלי רצתה למות בריאה. משפט חייה היה – "אני רוצה להתעורר על זה שאני מתה",
ובכלל לא חשבה שתגיע לגיל מופלג. עד גיל שמונים עוד יכלה לעשות שפגט ולעמוד על הראש! השנה האחרונה לא היתה קלה בשבילה. היא התחילה לאבד כוחות.
בחודש האחרון היא חלתה ועברה ימים קשים, עד ימים ספורים לפני מותה, שבהם נרגעה, נרדמה ולא התעוררה יותר. בדיוק כפי שרצתה.
אמא שלי השפיעה עלי רבות ואזכור אותה לטוב עד יומי האחרון. היא בהחלט היתה אשה מיוחדת ואני גאה להגיד שהייתי הבן שלה.
יהי זכרך ברוך, אמא. את בטח עדין פה, מקשיבה לכל מה שאומרים עליך.