תגובה לספר " מבעד לכוונות הטובות"

צר לי מאד, אבל לדעתי - ההצעות שאתה  מציע אינן ריאליות ומעשיות בהתחשב בהרכב האוכלוסייה  היהודית במדינת ישראל ובמשטריה. זה שקיים אחוז קטן, שאולי גדל בחלקי אחוז משנה ושנה, אשר מאמין שניתן לשנות – לא יחולל מהפך. התפקחות שתביא שינוי בעקבותיה היא חזון אוטופי שמותר להאמין בו, ושהייתי רוצה שיקרה.  עם זאת, אסור להתייאש ולכן יש חשיבות בכתיבת הספר, ברעיונות שאתה מעלה ובהצעות להתקדמות ולפתרון.   אין ספק שבמדינת ישראל יצטרכו להמשיך לחיות זה בצד זה אזרחים מדתות שונות עוד זמן רב. באיזה עולם זה יהיה? לא לי ניתנה הנבואה...

הערות לגבי כמה אמירות שנוגעות למענית:

1. אתה מביא  פעמיים ציטוט (עמ' 13 ועמ' 23), שמתייחס לתקופה שלפני עליית מענית להתיישבות הקבע, והוא מתוך מכתב שנשלח מהועד הפועל של הקבוץ-הארצי למועצה הכלכלית של הקבה"א בנושא קביעת מקום להתיישבות הקבע של מענית: "נתקע טריז לתוך ההרים שהטילו אימה בימי המאורעות ונתנו מחסה לקיני מרצחים". אתה חוזר וכותב כמה פעמים שפיסקה זו הוקראה בחגי העליה לקרקע  במענית לאורך שנים, במסגרת נאומי הברכה שנישאו בטקסים. קראתי בעיון בארכיון מענית את נוסח הברכות בחג ה-15, ה-20 וה-25 להתיישבות ולא מצאתי זכר לכך.  מה שמוזכר היא העובדה שההתיישבות של מענית בגבעות מנשה, מזרחית לכביש עירון-בקה היוותה קו הגנה קדמי לכל האזור, ממושב עין עירון ועד קיבוץ המעפיל, שכבר עלה על הקרקע ליד קקון. (רק במסכת ליובל ה-15 נאמר: "אנחנו גדר לשומרון – כי אנו שומרים את הגבול. כאן לא יעבור אויב מתפרץ, מתנכל, כי כאן ביתנו – מבצר, ושורשי העצים מסתרגים עם תעלות המגן, כי אנו יושבים על הגבול ואנו גדר לשומרון". זה ניסוח שונה, עם קונוטציה של הגנה ולא של כיבוש, ואינו חוזר על עצמו ביובלות אחרים)

לי, אישית, כבן שנולד ב-1939 בכרכור, ולקח חלק פעיל בחגים הנ"ל, לא זכור הנוסח ששולי מצטט.

2. אתה מסיק מסקנה שבמדרון הצפוני של גבעת הפילבוקס במענית היה כפר ערבי (עמ' 31-32), וזאת על סמך עץ תאנה שצמח בסמוך לקיר המחצבה הישנה שקיימת שם, וכן מצאת עץ רימון, זית ושיחי צבר – גידולים אופייניים לכפר ערבי.  כמגדל  פירות לאורך מרבית חיי אני חייב להסביר לך שעצים אלו יכולים לנבוט ולגדול בר, דווקא במדרונות צפוניים בהם נשמרת לחות, ואין צורך לשתול אותם במיוחד. ארבעת הגידולים האלו גם נותנים פירות בבגרותם, ללא צורך בהרכבות זנים וכיו"ב. אצלי בגינה, מפעם לפעם, וגם במקומות אחרים במענית ניתן למצוא שתילי-בר של תאנה, רימון וזית, ודי בחתיכת עלה של צבר שיקלט באדמה ויניב שיח מפואר.  מכאן להגיע למסקנה שבין נרבתה העתיקה למענית של 1942 היה כאן כפר ערבי, וחברי מענית התיישבו ובנו את ביתם על שרידיו – רחוקה הדרך, וחבל להשתמש בנימוק הזה.

"בתגובה למכתבי זה לשולי הוא ענה לי ,שמדובר בתעתוע שכאילו היה שם כפר, אבל מה שהקורא קולט הוא שלטענתו של שולי היה שם כפר. המילה תעתוע לא נקלטת בתודעת הקורא והרושם שהוא נשאר איתו הוא שמענית יושבת על חורבותיו של כפר ערבי. רק לאחר ששולי הסב את תשומת ליבי למילה תעתוע , קראתי שוב את הפרק והבנתי את  הכוונה. אבל רוב הקוראים הרי אינם מדברים עם שולי ואינם קוראים קריאה מונחית "

3. אדמות הבידוס: גם אתה מציין שהבידוס היו כנראה שבט עתיק שעזב את האזור 80-100 שנים לפני שחברי מענית הגיעו. העזיבה נבעה מיואש מהקרקע, מריבוי מחלות ומאיכות המים.   קק"ל וגורמים מיישבים אחרים הצליחו לקנות אדמות אלו, שכיום הן שטחי מענית שנמצאים מזרחית לכביש צומת אבו-טיטני עד מחנה שלמה ליד ברקאי. קרקע רדודה, כשמתחת ל -30-50  ס"מ אדמה יש פלטות של אבן (ראו את אי-הצלחת המטעים השונים שם לאורך השנים – בננות, מטע ג', תפוחי עץ, אפרסמון, לימון אורגני ועצי הפאולוניה).

קיבוץ עין-שמר תרם באמצעות הקבה"א כ- 400 דונם מאדמותיו וע"י זה נוצרה משבצת של קרוב ל-1000 דונם שאיפשרו את הקמת ענפי השדה במענית אחרי העליה על הקרקע.  זאת תוך עבודה של שנים רבות בסיקול ובטיוב הקרקע.

חברי מענית לא נישלו איש מהקרקע, והמתינו קרוב לשבע שנים בכרכור, עד אשר האדמות היו בבעלות המדינה-שבדרך.

4.  אדמות חקלאיות של מענית: קיבוץ מענית קיבל לאחר מלחמת השחרור עוד כ-1000 דונם באזור גבעת הכלניות, עד למבואות הכפר בקה-אל -גרבייה. אדמות אלו היו בבעלות פאריס חמדאן, בעל קרקעות רבות סביב בקה, שהחכיר אותן לאריסים מכפרו, אשר עיבדו אותן. האדמות עברו לבעלות מינהל מקרקעי ישראל והן בידי מענית עד היום. במסגרת הסדר החובות של מענית, בשנות ה-90, ולקראת סלילת כביש 6, החזיר מענית כ-400 דונם, צפונית לבקה-אל-גרביה, לידי המינהל. 300 דונם  מהם נמסרו ע"י המדינה להרחבת העיר בקה וכ-100 דונם הופקעו לטובת סלילת כביש 6, דרומית למטעי האבוקדו שלנו.   מייסדי מענית יכלו להיות יפי נפש ולסרב בזמנו לקבל את אותם 1000 דונם, שהיו עבור המשק החקלאי של מענית כאוויר לנשימה.  אין בידי סימוכין האם בעל הקרקע, פאריס חמדאן, ניזוק או יצא נשכר מכך שהאדמות החליפו בעלות ממנו למינהל מקרקעי ישראל. מה שבטוח, שהוא ומשפחתו נשארו עד היום אנשים אמידים בבקה-אל-גרביה.

5. גידור שטחי המרעה על שטח אש צפונית-מזרחית למענית.   יש המון חומר כתוב ופרוטוקולים מרובים של דיונים בנושא. זו הפעם הראשונה שהנער שולי דיכטר, בן 17-18, יוצא בפומבי בכתב מול חברי מענית.

שטח האש הנ"ל, בהיקף של כ- 10,000 דונם, שימש את צה"ל, במיוחד את טירוני הנח"ל ממחנה 80, לאימוני ירי עד מלחמת ששת הימים. עם תזוזת הקו הירוק ממרחק 2-3 ק"מ מזרחית למענית, עד  נהקר הירדן, נעזב השטח. כל השטח, למעט מובלעות שהיו בבעלות ערבים ויהודים מדורות קודמים, נקנה ע"י המדינה ונוהל ע"י מינהל מקרקעי ישראל. עוד לפני 1967 היו רועים מהכפרים הסמוכים מייסר, אום-אל-קוטוף וחירבת טווילה נכנסים עם עדריהם לתוך שטחי האש, ברשיון או ללא רשיון, ותפסו בעלות ע"י רעיה בשטח (ראו מה קורה היום סביב מענית עם עדרי הבקר של משפחת קראג'ה!).   המדינה, באמצעות המינהל, הציעה ליהודים בעלי עדרים באזור לחכור בהסכם מתחדש לשנה אחת אלפי דונם למרעה בשביל עדריהם. הצעה זו הונחה גם על שולחננו במענית     ב-1971-2, תוך ידיעה שאם אנחנו נסרב המרעה יוחכר לבעלי עדרי בקר ממושב עמיקם ובת-שלמה.  ואכן, קיבוץ מענית גידר מעל 3500 דונם וויתר מאוחר יותר על 1000 דונם נוספים. הגדר עברה בסמוך לכפר אום-אל-קוטוף.

 נעשה נסיון ע"י מענית להגיע להסכמה עם הכפריים בעלי העדרים שייכנסו לשטח לרעות את עדריהם באזורים מסוימים ובזמנים מסוימים, אבל הם – בדרך משלהם – פרצו גדרות ולא עמדו בהסכמים שנעשו איתם (בשתיקה, כיון שהיו בניגוד לחוזה שלנו עם המינהל). כמו כן, אותם כפריים שהיו להם אדמות בבעלותם, בתוך השטח המגודר, הורשו להיכנס לשם ולהמשיך לעבד את אדמתם, והפעם לא בתוך שטח אש תוך לקיחת סיכונים.

נושא זה היה סקופ עיתונאי בזמנו, והופיעו כתבות ב"העולם הזה", "הארץ" ו"השבוע בקיבוץ הארצי", וכמובן בעלון "בנרבתה".

בראיה לאחור, 43 שנים לאחר האירוע, ובבחינה כלכלית מושכלת, נראה לי שכל המהלך מבחינת מענית היה שגוי ולא הצדיק את המשאבים הרבים שהושקעו סביבו וכן את הרגשתם של כפריי הסביבה, שבלי ספק יצרה משקעים מרים.   לפחות מענית עזרה למשך 5=6 שנים לשמור על הקרקע  שמאוחר יותר הוקם עליה קיבוץ חריש והיום העיר חריש.

6. אתה מזכיר במקומות שונים את הטענה שמדינת ישראל, באמצעות המועצות האזוריות,  לא השקיעה מספיק בכפרים הערביים ויצרה ניכור והרגשה של אזרחים מסוג ב'.

דווקא המועצה האזורית מנשה, שיש בה ארבעה כפרים ערביים, טרחה לאורך שנים רבות  להשקיע בכפרים אלו, בעיקר בתשתיות הציבוריות, וזה ניכר במראה עיניים. הכפר מיסר, שנוסד באמצע המאה ה-18, היה בשנים 1042-48, 4 חושות מחימר, שבהן גרו 2-3 משפחות. היום הכפר מונה 3000 נפשות, עם תשתיות מוסדרות ומוסדות ציבור. דברים דומים גם באום-אל-קוטוף ובחירבת טווילה הסמוכה.  אין זה אומר שבכל הארץ נעשו הדברים כך, ואינני בא איתך חשבון, אבל מן הראוי לציין לטובה את המועצה האזורית שלנו.

עד כאן הסתייגויותיי מדברים שנכתבו בספרך, במיוחד לגבי קיבוץ מענית וחבריו המייסדים.

אני ממליץ לכל חברי ותושבי מענית לקרוא את הספר  " מבעד לכונות הטובות "  שכתב שולי דיכטר , ממענית .

   יגאל ברקת                                                                                                                מענית 24.1.15