פרשת השבוע עוסקת בדמותו של יוסף, הבן הצעיר מבן ילדי יעקב. העניין הרב שישנו בפרשה זו זה ההשתנות שקרתה ליוסף במהלך הפרק הזה.
כל שאנו יודעים עד כה בפרשה זה שיוסף הוא רועה צאן, צעיר הבנים, בן רחל שלא קיבל ייחס מבני משפחתו ואף השניא את עצמו עליהם בסיפורי החלום שלו והמציאות הבלתי הגיניות שכפה על אחיו שגרמו להם לא לרצות להגיד לו אף ברכת שלום.
יעקב לא השכיל לייצור פיוס וגשר בין האחים. לסיפור מלווה קנאה על התחושה של העדפה של יעקב ליוסף על אחיו.
כל הייחס הזה מתבטא ברצון של האחים להיפרד ממנו- להורגו. התחושות של האחים כלפי המעשה הביא בסופו של דבר להלשכתו לבור מתוך תקווה שלא יחזור עוד אלהם עם סיפורי החלום.
כידוע בהמשך יוסף ניצל ועבר למצרים. והיה לעבד של אדונו המצרי שהתגאה בו על כישוריו ( בתורה מייחסים זאת להיות ה' עם יוסף). הצלחתו של יוסף עלתה שלב אחרי שלב. היותו איש יפה תואר ויפה מראה הביא עליו את רצונה של אשת פוטיפר לחלוק איתו את תאוותה.
יוסף שבשלבים אלו ניכר שהחל להיות רגיש לסביבתו ולא רק לעצמו הבין כי אינו יכול לפגוע באמון שפוטפר רכש לו וכן לא לפגוע ולחטוא כלפי אלוהים מסרב לחיזוריה של אשת פוטיפר.
יוסף נשלח שוב לבור - לכלא המצרי כיוון שהעדיף זאת על פני שבירת האמון עם פוטיפר.
גם בכלא יוסף מתחיל לעשות חייל ולשמש כעוזרם ומשרתם של שני שרים בכירים שהיו בכלא. הוא גם מתחשב ברגשות שלהם כי עצובים הן ושומע אותם ומנסה בדרך מתחוכמת לתת פתרון לחלומם.
כשפתרונות אלו הוא מייחס לאלוהים ולא לו וזה כפי שנוהגים החרטומים במצרים.
כל התהליך שעובר יוסף מעלה סימני שאלה רבים בין הייתר למה הוא לא מנסה, לאחר הצלחתו , לחזור ולסייע למשפחתו בארץ ישראל? למה לא מברר מה עם יעקב? השאלות נשארו ללא מענה.
שינוי זה שחל אצל יוסף -היותו פתוח לסביבה, לרגושתיה למצבה הנפשי ולעסוק יותר באחר ולא בעצמו הקנו לבסוף את היכולת לשפר את מצבו ולהתקרב למלוכה המצרית.
נדמה שתהליך זה שעובר על החברה הישראלית כיום בו קמים ארגונים חברתיים ומנסים לחבק כמה שיותר אזרחים לתוך מעגלים שונים של חיים ולא להתבסס ולהתבוסס לתוך הבעיות האישיות רק.
בימים אלו עוסקים חניכים בשכבת י"ב בהכנות לקראת הגיוס. חלק מהבוגרים שוקל לפני הצבא לקיים שנת שרות באחד מהפנמיות, הרבות, ולתרום שנה, לפני הגיוס, ולסייע בעזרה לבני נוער אחרים הנמצאים בקשיים ובאיזה שהוא מקום זקוקקים שהחלום שלהם יתגשם.