הנצחה

לאה טייף, ז"ל
לאה נולדה ב-5.6.1922 במַאלין שבאוקראינה, להוריה אהרון ומרים אַוְורוֹצְקי. היא היתה אחת משמונה ילדים. האב היה בנאי והאם עקרת בית, שטיפלה גם במשק-עזר קטן של המשפחה. בית ההורים היה מסורתי. ההורים הלכו לבית-הכנסת וחגגו את כל החגים היהודיים. לאה סיימה עשר שנות לימודים בבית הספר היהודי במאלין ויצאה ללמוד הנהלת חשבונות בקייב, בירת אוקראינה. בזמן לימודיה עבדה בעבודות שונות לקיומה. במקביל ללימודיה היתה חברה בתנועת הקומסומול במשך ארבע שנים, ומאוחר יותר הצטרפה, בשנת 1946, לתנועת השומר הצעיר. עם כניסת הגרמנים לאוקראינה, במלחמת העולם השניה, נרצחו הוריה בבאבי-יאר. אחיה ואחיותיה נשלחו למחנות ריכוז וניספו אף הם. לאה ברחה במסגרת הבריחה הגדולה שהחלה עם פלישת הגרמנים לפרברי קייב. היא נדדה ברכבות שהופצצו מפעם לפעם על-ידי הגרמנים וחייה ניצלו בנס. היא הגיעה לטשקנט שבאוזבקיסטן ועבדה שם בהנהלת-חשבונות בבית-חרושת, עד תום המלחמה.
בטשקנט פגשה לאה את צבי טייף, יליד פולין, שהגיע לשם במנוסתו מהכיבוש הגרמני בפולין. השנים החליטו לקשור את גורלם ונישאו זה לזו. ביחד עם יהודי פולין ששרדו חזרו לאה וצבי מטשקנט לפולין, אך החורבן והשמדת בני משפחותיהם לא איפשרו להם להישאר שם. הם החליטו לעלות לארץ-ישראל ודרכם לארץ החלה באיטליה. באוסֶטְיֶה שבאיטליה נולדה בתם הבכורה מירה. כעבוד כשנה, בתחילת 1948, עלו לאה וצבי עם בתם התינוקת לאוניה "אומות מאוחדות", במסגרת העליה הבלתי לגאלית, ולאחר תלאות לא מעטות הגיעו לחוף נהריה. מנהריה נשלחה המשפחה לקריית שמואל, כשדאגה רבה בליבם כיצד יסתדרו בארץ החדשה. כאשר נודע לחיים, אחיו הבכור של צבי, שהיה חבר קיבוץ מענית על בואו של אחיו ומשפחתו לארץ, הציע להם להצטרף לקיבוצו ולמשפחתו. לאה וצבי נקלטו והשתלבו יפה בקיבוץ מענית. פה נולדו להם שני הבנים – אלי ורונן. לאה עבדה כמטפלת, מבשלת, אם בית של "בית חביבה" – המועדון לחבר וכתופרת במתפרה המרכזית. אמנם לאה סבלה מאד מתוצאות הנדודים והחיים הקשים בבריחה המתמדת בימי מלחמת העולם השניה, אך יחד עם זאת הצליחה ליצור חיים מלאים ומאושרים.

משפחתה היתה הדבר החשוב והמרכזי בחייה. היא יצרה זוגיות יפה וחמה עם צבי וטיפחה את הבית. לאה התמסרה בכל מאודה לגידול הילדים והתמודדה עם הקשיים שהתלוו לכך – פציעתו של אלי במלחמת יום הכיפורים ותקופת החלמתו הממושכת, ועזיבת שלושת ילדיה את הקיבוץ. גם אחרי עזיבתם שמרו הילדים על קשר חם והדוק עם בית ההורים. קשר חם היה גם עם משפחתו של חיים האח, ולאה טיפחה את ילדיהם של חיים ורבקה כאילו היו ילדיה-היא. לא היתה מאושרת ממנה כשהילדים הקימו משפחות משלהם ונולדו הנכדים.
לאה אהבה מאד את צבי והיתה קשורה אליו בעבותות עזים. בהספדה לצבי כתבה: "הלכת מאתנו בלילה, בגלל מחלה קשה, בלי להגיד שלום. הבורא לקח אותך אליו בלילה, כי ידע שביום לא אתן לו אותך". צבי מאד דאג ללאה וטיפח אותה כל ימי חייהם המשותפים. כשחלה והרגיש שזמנו קצוב, חרד ללאה – כיצד תסתדר בלעדיו, אבל לאה היתה חזקה ונחושה להמשיך ולשמור על הבית החם, לטפח את הגינה היפה שיצר צבי ולהוות מרכז לילדים ולנכדים. היא הרבתה לעסוק בעבודות-יד שונות ופירות עבודתה קישטו את הבית והשתתפה בקורסים שונים ב"מלוא" והתמידה שם עד שמצבה הבריאותי התרופף. ילדיה שמרו על קשר טוב איתה, והרבו לבקרה. אחת לשנה, בסתיו, היתה מירה מגיעה מפלורידה שבארה"ב ושוהה עם לאה חודש ימים. לאה היתה מתכוננת זמן רב לפני המועד לבואה של מירה וכל יום מימי ביקורה היה יום חג עבורה. מירה שמרה על קשר טלפוני יום-יומי עם לאה, וכשכבדה שמיעתה וחלשו עיניה הותקן בביתה טלפון מתאים, שיאפשר לה לשמור על הקשר החשוב לה כל כך. בשנים האחרונןת חזר בנה רונן לגור לידה, והקירבה אליו ואל ילדיו – נכדיה, שימחה את אותה מאד. גם אלי, אשתו ובנותיו הרבו לבקרה. לאה היתה אשה עצמאית ושמרה על עצמאותה ותיפקודיה עד שכלו כוחותיה. רק בחודשים האחרונים לחייה הסכימה לקבל מטפלת שגרה בביתה וסייעה לה בהתנהלות היום-יומית.
היא נפטרה כמעט בת 93, שבעת ימים ושנים, ומוקפת בהרבה דאגה ואהבה. בשקט ובצניעות חיה את חייה, בשקט ובצניעות הסתיימו.
יהי זכרה ברוך.
4.1.2015