עזריאל אלטמן, ז"ל
עזריאל אלטמן נולד ב- 3.12.1915 בעיר מישְקוֹלְץ שבהונגריה, להוריו דוד-אהרון ואירנה. אמו היתה חולת שחפת. מחלתה התפרצה עם לידת עזריאל והיא אושפזה בסנטוריום, וכך גדל התינוק הקטן בחדשי חייו הראשונים ללא חלב אם וללא חיבוק אם. האב היה סוחר-נוסע והאם, לאחר שהחלימה ממחלתה, היתה קריינית בתכניות לילדים ברדיו. אח אחד היה לעזריאל, שנולד בהפרש שנים גדול ממנו, בשל מחלת האם. אחיו היחיד היה בימי המלחמה פרטיזן והסתתר ביערות. הוא נתפס ע"י הנאצים ונרצח, בהותירו אחריו אשה ובת.
בגיל רך נשלח עזריאל ללמוד ב"חידר", אך לימודיו שם ארכו יום אחד בלבד, כי הרבי הרביץ והילד הקטן, שכבר אז הצטיין בחוש צדק מפותח, סירב לחזור לשם. הוא סיים בי"ס יסודי והמשיך ללמוד אגרונומיה בבי"ס חקלאי, כשהוא מתמחה בתחום שכיום נקרא אדריכלות נוף. בתקופה ההיא כבר לא התירו ליהודים ללמוד לימודים גבוהים, אולם אחד מהגננים בביה"ס איפשר ליהודים הספורים שלמדו בו להמשיך, לפנים משורת הדין.
מגיל 16 היה עזריאל חבר בתנועת "השומר הצעיר". הוא היה פעיל מאד כמדריך בקן, ומאוחר יותר בהנהגה הראשית.
עזריאל המשיך את דרכו בתנועה בהצטרפו להכשרה לקראת עלייתו ארצה, תחילה כחניך ואחר כך כמדריך. עלייתו ארצה התעכבה במספר שנים בשל היותו מדריך של גרעינים צעירים ממנו. הוא עלה ארצה בשנת 1938 והצטרף לחבריו בקיבוץ מענית, שהיה אז בכרכור.
עזריאל היה איש מאד מצפוני, ובעל עירנות פוליטית יוצאת דופן. הוא היה אמיץ לב ולא היסס להילחם בגלוי על דעותיו, שלרוב היו מחמירות וקיצוניות לעומת הקו המפלגתי המתון. בדרכו השקטה והעקבית התמיד עזריאל בפעילותו הפוליטית, ובנסיונותיו הבלתי נלאים לעורר בקרב חברי הקיבוץ יותר עירנות ומעורבות.
הוא היה חתום על העתון הרוסי "אוֹגוֹניוּק" ומדי שנה, באחד במאי, היה תולה בקיבוץ דגלים אדומים ומעטר את קירות חדר האוכל בתמונות שגזר מהעתונים הרוסיים ושמר עליהן.
במשך מרבית שנותיו בקיבוץ פעל עזריאל בועדה הפוליטית, פעמים רבות יחידי, ונטל חלק פעיל גם בפעילויות המפלגה והתנועה.
איש האדמה היה עזריאל משחר נעוריו, וכל חייו בקיבוץ היה עובד אדמה.
הוא הצטרף אל אוטה, רעייתו וחברתו לחיים לעבודה במשתלת מענית, שצברה מוניטין ותשבחות ברחבי הארץ, שם עסק בגידול ופיתוח של עצי יער, גפנים, ורדים, רוסקוס ורקפות. הוא היה זה שהגה, בשנת 1963, את הרעיון של גידול רוסקוס – עצבונית גדולת עלים – כענף לקטיף, שרובו הגדול הופנה ליצוא ואף זכה לימים בפרס יצואן מצטיין. הוא נטל פסק-זמן מהמשתלה ועבד תקופה ממושכת במשק החי שבמוסד החינוכי, ואחר-כך חזר למשתלה.
עזריאל היה אדם חולם ואיש חזון. במשך קרוב לארבעים שנים עסק בפיתוח וטיפוח זני רקפות-בר ורקפות תרבותיות, תוך שהוא נאבק ונלחם בגופים ציבוריים שונים שסירבו להתיר מכירת רקפות בר בתקופה שבה ניסו לחנך את הציבור בארץ לשמירה על פרחי בר. בשנת 1978 קיבל מימון ממחלקת ההתיישבות של הסוכנות, למחקר ופיתוח של ריבוי פקעות רקפות, בשיתוף פעולה עם מכון וולקני, ומאז התמסר כולו לעניין זה, והתמיד בו עד יומו האחרון. על אף ההכרה המקצועית בארץ ובחו"ל עמד עזריאל בויכוחים ובקרבות מרים עם הנהלות הקיבוץ לאורך שנים, על מידת הרנטביליות של הענף ונלחם נגד חיסולו.
עזריאל היה נאמן לרעיון הקיבוצי בכל נשמתו ובמלוא אמונתו. השינויים שהתחוללו בעשור האחרון בתנועה הקיבוצית בכלל, ובמענית בפרט, העיקו עליו מאד, אך לא דיכאו את רוחו ואת נכונותו להילחם על צידקתו.
הוא, שכל חייו חי בצנעה ולא נמנה על הנהלת הקיבוץ ומקבלי ההחלטות, הצטרף למסגרות השונות שקמו ועסקו בתהליכי השינוי. לא מתוך הזדהות הצטרף, אלא מתוך נחישות לשמור על הרעיון הקיבוצי הטהור, הנכון בעיניו מכל צורת חיים אחרת, ולהציל את שניתן להציל.
השינויים טרדו את מנוחת נפשו בימים ואת שנתו בלילות. אדם בריא היה עזריאל, שעבד כל חייו באויר הפתוח וקרוב לאדמה, ולא נזקק כמעט לתרופות, אולם בשנה האחרונה החל להזדקק לכדורי שינה, כדי שיוכל לישון כמה שעות בלילה. באמצע הלילה היה מתעורר, ויושב לכתוב את הדברים שיש להגיד בצוות השינויים, שיש
להביא לידיעת החברים, בטרם יהיה מאוחר מדי.
מאבקו האחרון היה נגד תהליך שיוך הנכסים שהוחל בו במענית. על אף חברותו בצוות הפרוייקט כתב עזריאל בחודש ספטמבר השנה מכתב אישי לחברים, לפני ההצבעה בקלפי, ובו פירט את הסיבות הראויות, לדעתו להתנגדות לתהליך המוצע.
"חברים אהובים" – כך כתב, ואכן: מתוך אהבה עמוקה למקום ולחבריו פעל כפי שפעל, עד כלות נשמתו.
האהבה, החום והלבביות איפיינו את עזריאל. איש רֵעים היה, איש תרבות וספר, והתמיד להשתתף בכל הפעילויות התרבותיות והחברתיות שנערכו בקיבוץ.
שבר גדול אירע לו כשנפטרה אוטה, רעייתו ורעותו, לפני 25 שנים.
משהתאושש מהמכה, סירב עזריאל להשלים עם הבדידות שנכפתה עליו. הוא יצר קשרי חברות יפים ורציניים עם נעמי מקיבוץ משמרות, אך משהגיע הרגע להחליט היכן יתגוררו בצוותא, אמר: "עץ זקן לא מעתיקים ממקומו. אני קשור בכל נימי נפשי למקום בו אני חי; גם לחברתי יש משפחה ושורשים עמוקים בקיבוצה, ולא אלחץ עליה לעזבו". וכך חיו במשך עשר שנים עשירות ומאושרות, היא בקיבוצה והוא בקיבוצו, עד מותה של נעמי.
בשנות חייו האחרונות טיפח קשר רעות יפה ואינטימי עם בתיה, וחבל ועצוב שקשר זה נפסק, עם מותו הפתאומי.
אתם, ילדיו, נכדיו ובני משפחתו הקטנה והאהובה עליו מאד, תמצאו ניחומים בידיעה שעזריאל חי חיים שלמים מאד, גם אם לא תמיד שלווים, והיה אחד ממעט הצדיקים הגמורים שחיו בינינו.
יהי זכרך ברוך, עזריאל, מי יתן ותמצא את מנוחתך הנכונה על הגבעה, בין פרחי הרקפות שכל כך אהבת.
16.1.2002
מדברי דב גולדשטיין
עזריאל
הלכת מאתנו כמעט באופן פתאומי. הלכת, ואנו מתמעטים מאד.
מתי מעט – כפי שבספר "במדבר" כונו בני ישראל יוצאי מצרים.
נזכר אני בדבריו של יצחק פטיש, אשר נפטר אף הוא בימים האחרונים. גם הוא הפציר בי בשיחתנו האחרונה, ימים ספורים לפני מותו:" שמור על עצמך, כי נשארנו אך מעטים". זו הרגשה קשה, להישרד בתור קומץ קטן של אנשים, אשר היו בגילם הצעיר חולמים וגם לוחמים, ועתה הולכים אנו ומתמעטים בתוך קיבוץ גדול יחסית, ושונה מאד באופיו מזה שחלמנו, שחלמת אתה.
בשיחתנו האחרונה, ביום מימי חייך האחרונים, בטאת את מחשבותיך ברוח זאת. הרי אנו מכירים, כידידים קרובים – מעל שבעים שנים. בזכרוני חבויות חוויות תנועתיות מזמנים שונים בחו"ל. הרי טיילנו יחד בין שורות אוהלי השומרים במושבות הקיץ אותן ניהלנו יחד. אתה היית הלוהט, הנשרף למען החינוך הצופי, ומאוחר יותר אחראי במסגרת הפעילות התנועתית בסלובקיה ומפיץ חומר לשכבות הנמוכות שבקינים שם. הוי, כמה היית עירני ולוחמני!
האופי הלוחמני הזה איפיין את רצף החיים שלך במשך כל שנות חייך כאן בקיבוץ. נלחמת בחריקת שיניים על קיומה של המשתלה, אותה הקמת וטיפחת במשך עשרות שנים – כנגד רבים ממרכזי המשק אשר רצו לחסלה. את המקצוע הזה רכשת בלֶדניצה, יחד עם חברך-חברי חיים כפרי, ושניכם הפכתם למובילי דרך בחיי הקיבוץ. זה היה מזמן-מזמן. חיים איננו עוד ועכשיו גם אתה הלכת בדרכו.
עזריאל – הערכתיך מאד וזה בא לביטוי בפגישות המרובות שקיימנו באחרונה בנושא שהעסיק את שנינו מאד: כיצד לשמר את יציר כפינו – הקיבוץ – על אופיו היסודי: חברה שיתופית בונה אדם וחברה חדשים, לעומת ערכי הורינו מהם יצאנו ולהם פנינו עורף למען הגשמת חלומנו.
למרות היחלשותך בעשורים האחרונים – הרי גם באחרונה עשית נסיונות נואשים
לעצור התפתחות, שבעיני הדור החדש נראתה דרושה וטבעית. אתה לא נואשת, נלחמת ולא נכנעת כמו שאר חבריך.
הולך אתה בדרך כל אדם, אשר בבוא יומו – נאסף הוא אל עמו ושב למנוחת עולמים. תחסר לנו מאד, עזריאל. תחסר לי כחבר. נזכור אותך בעמקי הלב.
דב גולדשטיין
16.1.2002